אני מנסה למצוא מילים לתאר את התחושה, איך כבר עברה שנה?
למה הזמן לא עוצר? עדיין לא עיכלנו וכבר שנה כולנו באבל, על סף התפרקות.
לפני שנה בדיוק היו עשרות משפחות סגורות בממדים בבתים בוערים.
לפני שנה ו7 שעות נפרצה הגדר בנינו לבין עזה ומאות מחבלים חדרו לארץ, טובחים בכל מי שבדרכם.
1145 אנשים נרצחו, 251 אנשים נחטפו, מתים חיים או פצועים ועוד 1941 נפצעו, בניהם המון שנפצעו אנוש או קשה.
ולמרות שעברה שנה המספרים עדיין לא נתפסים.
הלב עדיין מדמם.
שנה שלמה עברה מאז שחיינו השתנו מקצה לקצה.
איך?
קשה לעכל שעברה שנה.
הזמן עובר כל כך מהר, לא עוצר לא משנה מה קורה.
לא כשחייהם של מאות ואפילו אלפים בודדים נגמרו בדרך הכי אכזרית שאפשר, לא כשחייהם של 251 אנשים השתנו ב180°, עברו מביתם המוגן למערות חנוקות או בתים מתפרקים והיו (ועדיין) על סף מוות בכל יום ולא כשמשפחות הנרצחים והחטופים קיבלו את הבשורות הקשות ביותר שהורה, אח או קרוב משפחה אחר יכול לקבל.
שילדם נחטף או נרצח.
אבל מאז לא רק חייהם השתנו.
יש גם אנשים שפונו מביתם, אנשים שכבר שנה שלמה במילואים ורואים את משפחתם פעם בחודשיים וחיילים שנהרגו בקרבות הקשים.
אני לא מכירה אישית אף אחד שנהרג, נרצח או נחטף אבל אני כן מכירה אנשים שגרים בעוטף ועדיין קשה להם.
קשה להם לישון בלילות ולתפקד בימים בידיעה שהרבה ממי שהם מכירים נרצחו או נחטפו.
קשה להם לקלוט, גם אחרי שנה, שגם להם זה יכל לקרות.
גם לי קשה לקלוט, כי אם לא הם אלו היו אנחנו, בצפון.
לפני שנה המדינה לא תיפקדה והייתה בפילוג מטורף.
אחרי האסון נהיינו מאוחדים, עוזרים לכל מי שמבקש, תרומות לחיילים ועזרה לאימהות שבעליהן במילואים.
זה החזיק כמה זמן, כולנו היינו מונעים בכעס על העוול שנעשה לנו.
אבל לאט לאט התחלנו לשכוח.
לאט לאט התפלגנו שוב.
אני מקווה שהיום הזה, היום הכל כך קשה הזה, יזכיר לנו שבסופו של דבר כולנו עם אחד.
כולנו אחים, אם לא בדם אז בנפש.
אנחנו צריכים להילחם יחד, לא לתת לסכסוכים זניחים לפלג אותנו כמו בשנים עברו.
אנחנו צריכים, בדיוק כמו בתחילת המלחמה, להיות שם אחד ואחת בשביל השני.יה.
רק כשנהיה מאוחדים ננצח.