טראח! משהו פוגע לי בראש, אני מאבדת שיווי משקל ונופלת למים.
רק אחרי כמה שניות, אני מתאוששת מההלם, למרות שראשי עדיין כואב, ומנסה להעלות חזרה למעלה, אני מגיעה כמעט למעלה, לוקחת אוויר ו- נופלת חזרה למים. אני מנסה אותו דבר שוב, ושוב, ושוב אבל משהו מונע ממני להצליח לעלות, אני לוקחת נשימות של רגע וישר מוטחת במים שוב.
עיניי שורפות מהמלח, והריאות שלי מתחננות לאוויר צח אבל אני פשוט לא מצליחה לעלות למעלה.
אין מצב שזה קורה לי. לא. אני לא עומדת לטבוע, אני לא עומדת למות. לא ככה. כל האנשים שאני אוהבת מבזיקים במוחי... אני לא יכולה... אני לא... אני.....
פתאום אני מרגישה זרועות חזקות תופסות במותניי, וכעבור רגע אני שוב יכולה לנשום, בלי המלחציים האלה שסוגרות לי על החזה. אני מתנשפת, ושואפת נשימה עמוקה, ואז משתעלת קצת.
רק אז אני שמה לב שאני באוויר, אני מתסכלת למעלה, מישהו הציל אותי, מישהו הציל את החיים שלי...
"מי זה?" אני מצמצמת עיניים לעבר המושיע שלי, למרות השמש שמסנוורת את פניי.
"נחשי" אומר קול מוכר, קול שאני מכירה טוב מדי, עם הנימה המתגרה והחיוך... זה חייב להיות ינאי.
ורק אז אני מבינה שהוא מחזיק אותי באוויר, ואני עם... רק בבגד ים. אני נחרדת לרגע, ושואלת "ינאי?" ואפילו לא מחכה לתשובה "תוריד אותי!" אני מצווה והוא צוחק "את לא אמורה להודות לי?" אני רוטנת ואומרת "את תקבל את התודה שלך אחרי שתיתן לי ללכת בעצמי" אני מודיעה, ומנסה לשלב את ידיי על חזי, אבל זה לא ממש עובד.
"את נפצעת. אנחנו הולכים למרפאה קודם" הוא אומר באדישות מזויפת, אבל עם שמץ של החלטיות. אני נאנחת ומגלגלת את עיניי, אבל אז כאב חד מפלח את הקרסול שלי. במחשב השנייה, אולי באמת כדאי ללכת למרפאה....
קטע חדש מהספר החדש✨
