Ailine Galtinus✨

אוליביה מוציאה אלבום חדששש 
          בחבחדלסםבלבלגלסלךדךדךדךדףדףסףסף

(מה שאני אקריא מחר בטקס של הקיבוץ)
          
          כשנילי התקשרה אליי אתמול בערב ושאלה אותי אם אני רוצה להגיד כמה מילים בטקס היום, מיד עניתי בחיוב. במהלך כל הערב התלבטתי מה להגיד; לדבר על השנתיים האחרונות? על האחדות והתקווה? על האובדן? אולי בכלל על החוויה שלי בתוך המלחמה הזאת? ומה בכלל אני, ילדה בת 14 וחצי יודעת על מלחמות? ואז נזכרתי, שאי שם בכיתה ז, לפני יותר משנתיים, ציינו בבית הספר את היום ה- 100 למלחמה. באותו יום לקחתי איתי הביתה דגל להחזרת החטופים, ותליתי אותו על הקיר הלבן בחדר שלי. נשבעתי לעצמי שאני לא אוריד אותו עד שהאחרון החטופים יחזור. זה היה בערך חודש אחרי העסקה הראשונה והנחתי שעוד חודש חודשיים המלחמה תגמר וכל זה יהיה מאחורינו. 
          אבל כמו שכולנו יודעים, טעיתי, והדגל נשאר תלוי על הקיר הלבן בחדר שלי כבר יותר מדי זמן. כל יום הסתכלתי עליו, וכל יום התפללתי זה יהיה היום האחרון שהוא יהיה תלוי לי על הקיר, התחלתי כבר לחשוב מה אני אתלה על הקיר במקומו, תמונה או אולי ציור, העיקר שהוא לא יהיה שם יותר.
          והיום, סוף סוף, תלשתי בגאווה את הדגל מהקיר בחדר שלי, והקיר חזר להיות שוב לבן. 
          זהו, סוף סוף אפשר לתלוש את הסיכה, להוריד את הדגל ולנשום לרווחה.
          ובכל זאת, אסור לשכוח את כל המלאכים שלנו שהלכו בטרם עת, ואת כל הגיבורים שלנו, שקיפחו נפשם למעננו ולמען כל עם ישראל. יהי זכרם ברוך.
          אני גאה להגיד, שאחרי יותר משנתיים, עכשיו מלחמת חרבות ברזל נגמרה, באמת❤️

אומייגדאומייגד
          אשכרה אין יותר חטופים. זהו. זה נגמר. החזירו את החלל החטוף האחרון, רן גוילי. 
          אפשר להוריד את הסיכה של החטופים, אפשר להוריד את השלטים ובעיקר אפשר סוף סוף לנשום לרווחה. 
          אין מאושרת ממניייי

תהרגו אותי. 
          ידיד טוב שלי שלח לי את ההודעה הבאה:
          "שאלה מוזרה"
          "חשבת על חבר? יעני חבר חבר"
          "סתם כרעיון"
          
          דייי
          אני חושבת שכולנו יודעים לאן זה הולך אבל למזלי הוא לא כתב שום דבר כזה. וגם כל החברות אומרות שהוא דלוק עליי ואוף הלוואי שהוא לא יגיד שום דבר כזה. זה יהרוס את החברות בנינו

בואו נדבר על כמה יפה השיר רבות הדרכים. 
          כאילו- 
          וואו. 
          
          ("בכל סיום יש התחלה של משהו חדש, ועכשיו אפשר לראות את זה לא מטושטש")

*פלשבק*
          *אני בת ה 5 וחצי דלוקה על מישהו*
          הוא: כשאני יהיה גדול אני אתחתן עם *שם*, היא תמיד יפה
          ופה נשבר לי הלב
          
          
          9 שנים אחר כך הוא איתי בהרכב בבית ספר✨

מחזור זה חרא.
          
          עזבו את הכאבים והתחושה המגעילה הזאת של מחזור, כל פאקינג דבר מעצבן/מעליב אותי. מכל דבר אני מרגישה שאני אבכה וכל פעם שמשהו מעצבן אותי אני נזכרת בכל הדברים המעצבנים שהיו היום. 
          
          אין לי כוח לזה

אני פאקינג שונאת גאומטריה. 
          אלגברה אני סבבה, אפילו אוהבת לפעמים אבל גאומטריה- 
          איכס באי לי להקיא. למה צריך להסביר כל פאקינג צעד שאני עושה?!?!?!
          איךז ההגיוני שאני ''עושה'' שיעורי בית כבר שעה רק שבפועל לא הצלחתי לפתור תרגיל מפגר אחד! 
          שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת גאומטריה. 
          שילך לעזעזל מי שהמציא את האיכסה הזו

די זה כל כך מעצבן, אני עובדת במטעס והייתה אמורה להיות עבודה היום. 
          קמתי ב 5:10, כבר אכלתי, התארגנתי, התלבשתי, בשביל שיבטלו בגלל הגשם.
          מה כואב להם להגיד חצי שעה לפני?! עכשיו אני מעוררת לגמרי ואין מצב שאני אצליח לישון 

אוף די אני בתוכנית מוזיקה כזאת בבית ספר והיו כבר איזה 5 שיעורים ובקושי הספקתי לשמר. 
          מרגיש לי שכולם הרבה יותר טובים ממני