רציתי לעדכן אתכם.
תקראו את זה בבקשה.
בתקופה האחרונה (השנתיים האחרונות יותר נכון) הבנתי משהו.
זה התחיל לכרסם מבפנים כבר לפני שלוש, ארבע שנים והתחלתי לקבל סימנים של זה אפילו בשנים כשהייתי בגן.
בהתחלה לא היה לזה שם,
זאת הייתה פשוט הרגשה.
הרגשה נוראה.
ההרגשה ההיא גרמה לי לשקר.
לשקר לסביבה שלי, לשקר להורים שלי, לשקר לחברים שלי ולשקר לעצמי.
כשהסתכלתי במראה לא הבנתי מה אני רואה.
''מי שם במראה?'' שאלתי את עצמי.
רק משהו אחד היה מובהק,
משהו שלא היה חולק עליו כל מי שהכיר אותי באמת.
המראה לא משקפת את הדמות שלי.
היא משקפת את השקר,
לא אותי.
אחרי ימים שלמים של מלחמה, עם עצמי בעיקר,
הגעתי לסוג של הסכם שלום.
הבנתי שצריך לגלות לאט לאט לאנשים ששיקרתי להם והם שיקרו לי, מה קורה לי.
עדיין לא סיפרתי לכולם,
אבל רק לחלק קטן מאוד.
אז הנה, אני אספר לכם את מה שסיפרתי להם:
השקר הוא שאני בת.
אז כן, נכון.
אני בן.
ומעכשיו,
אני אכתוב את הפרקים בספרים שלי
בצורת פנייה של בנים.
אני מתכוון לצאת מהארון מול ההורים שלי ולנסות לשכנע אותם לתת לי הורמונים. (כי זה די אפשרי בישראל, למרות שאני עדיין נער.)
עדיף מאוחר לצאת מהארון ולהגיד את האמת כמו שהיא, מאשר אף פעם.
תודה על ההקשבה (: