לכבוד יום הזיכרון.
אני מעולם לא הרגשתי את הכאב של לאבד אדם למלחמה, ואני מקווה שלעולם לא אצטרך.
אנחנו מציינים את יום הזיכרון הזה כדי לכבד את הגיבורים, את החללים ואת המשפחות השקולות. אם איבדתם אדם שהיה חשוב לכם, אני בטוחה שהוא משגיח עליכם מלמעלה, ושלהגיד 'אני מצטערת בשבילכם' זה לא מספיק. אני אנסה להשתתף בצערכם בדרכי, ולכתוב את המבט שלי על היום הזה, למרות שאני יודעת שזה לא כאב שניתן להעביר במילים.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנחנו רואים תמונות. תמונות של נערים ונערות, גיבורים וגיבורות שמחייכים למצלמה במדים, עם נר שמפיק אור חלוש על המסגרת. אנחנו עומדים ומרכינים את ראשינו בצפירה, כפי שמרכינים את הדגל לחצי התורן. אנחנו לובשים לבן, מפילים את החיוך, יושבים ומדברים על הנופלים. חללים, אנו קוראים להם, כי הם משאירים חלל ריק בלב אהוביהם, חלל שפעם היה מלא באור, צחוק וצבע.
אנחנו נשבעים שנזכור. את התמונות, את החיילים, את ההקרבות, הכאב… שוכחים שיותר מכל, אנו צריכים לזכור שההקרבות האלו הן הסיבה שאנו לא חשים את הכאב קרוב ללב. אנחנו צופים במשפחות מתפרקות, מרגישים מרחוק את הדקירה הזאת בלב, את הקרע הזה שנוצר בחיים לאחר שאהוב הולך לעד, ולא שב. אנו צופים בכאב כמו סופה. הגשם שנופל כמו הדמעות, מרטיב וממרר, שוצף כמו מפל של מלח. הרעמים והברקים, כמו הכעס שבא עם הכאב, עם המכה לבטן. העננים האפורים שמכסים את השמש, כמו האדמה שהם נקברים תחתיה, בלי לראות יותר אור יום. רק שהסופה הזאת לא נגמרת. הגשם לא נחלש, הרעמים לא נפסקים, העננים לא נעלמים מהשמיים. והם, ההורים, האחים, בני הזוג, החברים… הם יושבים מחובקים לבד, רועדים בקור ובחושך, בסערה שנמשכת עד אין סוף. אנחנו נשבעים שנזכור. שבחלל הריק עמד אדם. שמאחורי הצפירה יש צעקות כאב. שמאחורי התמונות עומדים נערים ונערות, אנשים עם חייהם לפניהם, ששירתו והגינו למעננו. חיים, גיבורים, נערים ומשפחות שהתרסקו למשמע דפיקה בדלת. יזכור.
