@stories_on
《"הכל קורס, ברוך השם." אמרתי והיא צחקה,
"מאיפה לקחת את זה?"
"מישהי במרפאה חיכתה לרופאה והבינה שזה יקח זמן, אז היא נאנחה ואמרה ברוך השם. זה הזכיר לי להיכנס לפרופורציות, והכל לטובה."
"אז?"
"אז הכל קורס, ברוך השם"》
《והינה שוב אני מוצאת את עצמי בחדר עם הכורסאות הירוקות,
אני מנסה להסביר לה שמאסתי במלחמות, שהחרבות שלי כבר כבדות,
אני מנסה ומנסה והיא רק מהנהת בשתיקה.
אני מכינה את הקרקע להפסד במלחמה שמעולם לא קרתה,
היא הנהנה בהסכמה,
ניסיתי להסביר לה בתחינה שאני עייפה,
שעולמי הוא לא כעולמה ושלי הוא שדה מלחמה,
שאני נלחמת בעצמי כדי לא לצאת להילחם בצבאות של אחרים וזו שוב רק אני והשדים הריקים.
ניסיתי להסביר לה מה היא חרדה, מה זה להמציא סיפור בלי מילים בלי עלילה בלי דף ועט וזה רק בעזרת המחשבה.
מחשבה על משהו שלעולם לא יקרה,
מחשבה על תהו ובוהו ומה שבניהם,
מחשבה על איך אני עומדת בכיכר ריקה וחרוט בחול "היית צריכה לדעת" מול כל השדים והרוחות, שהזהירו, שלחשו, כל אלה שעל הכורסא הירוקה איתי ישבו.
אלה שמעולם לא עזבו,
אלה שרק בי נלחמו,
אלה שהחרבות שלי מעולם לא ניצחו.》
היי אהובה !!!
מזמינה אותך לקרוא את הספר שלי-
"חוק מספר ארבע"
ז'אנר רומנטיקה, פשע.
מקווה שתהני, אם בחרת לקרוא כמובן שאשמח לחוות דעתך.
https://www.wattpad.com/story/399975743?utm_source=android&utm_medium=link&utm_content=story_info&wp_page=story_details_button&wp_uname=shali12344
ועוד שאלה: אפשר לשאול למה שם העט שלך הוא דווקא G? והאם את מתכוונת להוציא עוד ספרים לאור?
@TheAmberEye9 הייתה לי חתולה בשם ג'יג'י שממש אהבתי ורציתי שם עט קצר וקליט אז זה מה שיצא :)
היי, את מגיעה לכנס הרומנטיקה של סטימצקי ב4.2?
וגם, קראתי את נסיכת הקרח (לא בוואטפד, בפיזי שהוצאת לאור) ועכשיו רק גיליתי על הוואטפד, ולא הבנתי ככ... כי כאן זה רק הספר השני בסדרה ובקיצור תוכלי להסביר לי? תודה מראש!
@TheAmberEye9 היוש אני מגיעה בעזרת השם :) הספר הראשון בסדרה נגנז ויצא לאור כדואט של נסיכת הקרח ושמש שקרנית הוא לא כל כך רלוונטי לדואט
《"וככה עשינו הסכם לא כתוב,
אני אתן לך סיפור שאתה מסוגל לשמוע,
ואתה תיתן לי את האפשרות לשרוד.
וככה נוצר פרסונה."》
ניפגש היום בעזריאלי תא ❤️
《הוא הסתכל עליי כאילו הייתי השמש.
רציתי להגיד לו שאני רק כוכב לכת, רחוק, אולי אחד כזה שבכלל נעלם כבר מזמן,
אולי אני בכלל כוכב שנפל,
אולי הוא צדק ואני בכלל שמש בגלקסיה רחוקה והכל חם ולוהט ומחניק וחסר לי אוויר לנשימה.
אולי אני השמש כי אני רוצה הכל רחוק, ומוסתר, ומסונוור.
אולי אני הכוכבים כי אני רוצה בכל מקום להיות.
אולי אני בכלל ירח כי כל כולי כוויות.
הוא היה לי בכלל למוזה, הוא היה לי כמו שהכוכבים היו לוואן גוך.
הוא היה לי הסיבה שהדמיון נודד רחוק,
שמילים חזרתי לכתוב,
שהטעם למחר הפך כל כך מתוק.
פעם סיפרתי לו שהפסקתי לכתוב,
כי פעם הלב שלי נשבר, אז כתבתי כי זה עזר.
סיפרתי לו על הלילות שהייתי בוכה, לעט ולמגירה,
שמאז הלב שלי התאחה ולא נותר לי עוד מקום לשירה. או לסיפורים. או למילים. או לכתיבה.
סיפרתי לו שהלב שדימם כבר נרפא,
וכשאין לי מה לדמם אז אני פשוט מפסיקה. לא עוד שירים למגירה. וזה חסר לי, נורא.
הוא איחל לי לא לכתוב יותר מתוך השברים שעל הריצפה. הסברתי לו שזו הדרך היחידה שאני מכירה והשברים האלה הם המנגינה הכי יפה.
הוא לימד אותי מנגינה נוספת,
ואני עוד מסתגלת לעט ולמחברת, ולאיך בכלל כותבים שירה מאושרת.》
היי אז מסתבר שאני עוד כותבת, מי ידע? חשבתי שזה נגמר איפשהו במרץ 2025
ולאהובי רציתי להגיד כמה מילים,
להסביר לו כמה דברים,
אבל הדברים הפכו פתאום מסורבלים,
פתאום שכחתי איך מדברים,
פתאום 22 אותיות לא יכולות להספיק ולהסביר מה הלב שלי מרגיש וכמה בלעדייך הוא זרוק נטוש על איזה כביש.
כי אהובי שלי אוהב מילים.
ואני אחת של ספרים.
ופתאום גם ספר של 600 עמודים לא מסוגל להסביר כמה כל כולי במהותי לב שבור לרסיסים שרק אתה מצליח להשלים.
ואז שוב ישבתי בחדר הקטן ההוא בכורסא הירוקה, רציתי להגיד לה שמזמן לא נפגשנו, וקצת התגעגעתי וקצת היא הייתה חסרה, כמו חברה שנעלמה.
"הייתי צריכה אותך," אמרתי במקום, בצורה תוקפנית משהתכוונתי. "העולם הזה מטורף לגמרי," הנדתי בראשי, לא בטוחה מאיפה להתחיל. "אני כבר לא יודעת. אני כבר לא מבינה כלום. מה לעשות. 'תהיי מי שאת' מי אני לעזאזל? מי אני כבר אמורה להיות?" התפרצתי בשאלות, היא חייכה אליי בהנהון קצר, מחכה שאמשיך. "וזהו." נאנחתי, נותנת לסערת הרגשות לעצור לרגע אחד. לעזאזל, תני לה לדבר. אני נוזפת בעצמי.
"תבחרי להיות אדם שתאהבי." היא אומרת בנחת, "מה קרה לעולמות שכתבת כשלא אהבת את שלך?" "הם נעלמו." נשענתי אחורה אל הכורסא ושילבתי ידיים. "כמו כל דבר טוב, הם נעלמו. כמו הבחירה להיות אדם שאוהב."