זה היה יכול להיות בסדר. הכל היה יכול להיות טוב. כשאני מסתכלת בתקרה וחושבת על טיילור, באמת בא לי למות. זה הכל באשמתי. "רוני", אני לוחשת. ." רוני". היא לא מגיבה. היא שוכבת במיטה, עם הגב לקיר, ובוהה ברצפה. היא לא בוכה, לא צורחת, ואפיילו לא כועסת עלי. היא באמת לא כועסת עלי. כבר ארבעה ימים היא ככה. היא לא מסכימה לאכול את מה שאני מכינה (ובואו נודה באמת, אני לא מאשימה אותה). אבל זה לא רק זה. היא כאילו איבדה את החשק לחיות. וזה הכל באשמתי. טוב, לא כל מה שקרה, חלק מזה לא היה בשליטתו של איש. אבל הוא... זה לא יכול להיות. זה לא הגיע לו. גם אחרי שהסברנו לו את העניין, הוא לא זנח אותנו. הוא לא זנח אותנו כמו שחשבנו שיקרה. הוא היה האחרון בעולם שזה הגיע לו. למות פשוט, להיות כאילו הוא לא חי מעולם. אני יודעת שאם זה שובר אותי, אז את רוני זה פשוט מפרק. היא בטח מרגישה כאב פיזי עמוק כל כך. מה אימא תגיד כשהיא תחזור הביתה? אוי אימא. כמה שאאני מתגעגעת אליה. לא נורא, היא אמרה שהיא תחזור בעוד כמה ימים. לעומת זאת הוא... הוא לא יחזור תוך כמה ימים. או שבועות. "אבל למה זה קרה?" אני לוחשת לעצמי, העיניים שלי מלאות דמעות. "למה דווקא לנו"? אני יודעת שזה לא אשמתו של איש. אני מתגלגלת במיטה, עוצמת עיניים, ונזכרת מתי הכל התחיל..
