"תנו לי לספר לכם מה קורה כשמבשלים את נוזל האובדן הסמיך על אש פתוחה של צער: הוא מתמצק למשהו אחר. לא יגון, כפי שהייתם מצפים, ואפילו לא חרטה. לא, הוא נעשה צמיגי כמשחה, שחור כאפר. אך רק כאשר טובלים אצבע בתוכו ומרגישים את טעמו החריף המתמוסס על הלשון, מבינים שזה זעם בצורתו הטהורה ביותר, לא מזוקק. חומר שאפשר לשקול ולמדוד ולפרוש."
(ג׳ודי פיקו, היעלמויות)