בני האלמנטים

פרק 2: בן יסעור

מאחורי העפת השיח הענק, עמד בן יסעור, אחד מהחברים הכי טובים שלי. בורדו ברח לי מהאחיזה של הרצועה, ורץ ישירות אליו. הוא קפץ וליקק את בן, ובן הביט בי בתדהמה. לבן היו פנים בהירות, שיער ג'ינג'י מתולתל, נמשים, גפיים קטנים, והיה ניתן לראות את העצמות שלו דרך הבטן והלחיים. בן רץ אליי וחיבק אותי. "שוגי, אני מצטער שהסתרתי את זה, אני לא התכוונתי... ופחדתי לספר לך ולכולם ו..."  "בן, אתה גם... קסום?" אמרתי מילה שבחיים לא חשבתי שאומר מול חברים שלי. כל העניין הזה של קסמים מעולם לא הועלה בינינו, אני הייתי היחידה שאהבה פנטזיה, שקראתי קומיקסים. אבל מסתבר שלא רק אני הייתי כזו. היה עוד אחד, בן.
בן ואני התחבקנו כמעט עשרים דקות רצופות בלב החורשה. שנינו היינו בשוק, והיינו צריכים אחד את השניה. כבר היה שבע בערב, ואני ובן היינו צריכים לחזור למשפחות שלנו ולאכול ארוחת ערב.
נפרדנו לדרכנו בשדרות סנונית, ואני הלכתי חזרה עם בורדו הביתה. חשבתי על הכל. על זה שבן הוא ילד אוויר, שיש לו כוחות כמוני, שהוא קסום.
הגעתי הביתה לארוחת ערב. פתחתי את דלת הבית ונכנסתי. "שוגי, למה את מאחרת?" שאל עומר. "סתם, פגשתי את עלמה, אז נשארתי לדבר איתה." התיישבתי, ופתחתי את הטלפון שלי. נכנסתי לתמונות שצילמתי בל"ג בעומר הקודם. מצאתי את התמונות של המדורות שהקמנו עלמה, נרי, גבריאל, בן אורן ואני. אמא חזרה לדבר אל אבי. "בכל מקרה, מחר מיקה ואני יוצאות להליכה בבוקר, אז שוגי, אני צריכה שתביאי את עומר לגן." הרמתי את מבטי מהטלפון. "כן, מתי הגן מתחיל?" שאלתי. "שמונה," אבי אמר, "ותעזבי את הטלפון, אנחנו בארוחת ערב." כיביתי את הטלפון והנחתי אותו על השולחן.
הייתי כל כך מבולבלת. תמיד ידעתי שיש עוד קסומים בישראל, בטח שבעולם, אבל אף פעם לא חשבתי שאפגוש אחד שיגור כמה בתים ממני, ועוד אחד מחבריי.
נגמרה ארוחת הערב, והלכתי לחדר. כבר היה אחת עשרה בלילה, ולא נרדמתי. ועוד יום לפני בית ספר. לא יכולתי שלא לדבר עם בן. הוא חשוב לי כל-כך. ירדתי במדרגות של הבית, ויצאתי מהבית בפיג'מה. בלי מפתח, בלי טלפון, כלום. שנייה לפני שהדלת נסגרה, עצרתי אותה, ולקחתי מפתח מהסלון. ההיגיון שלי עבד ל4.1 שניות. הלכתי ליער שוב, בתקווה שמשהו יקרה. שמישהו או משהו יחזיר לי את ההיגיון לחיים. נשארתי ביער בערך חצי שעה, בוכה בשקט. שמעתי ענפים נשברים מאחוריי. אפילו לא טרחתי להסתובב מרוב אדישות. דמותו בקטנה של בן עמדה מאחוריי, והוא בא אליי והתיישב לצידי. "את בסדר?" הוא שאל. הנדתי בראשי. "אני אף אחד לא פגשתי אחד כזה." "אנחנו לא היחידים, שוגי. יש עוד בישראל, עוד בעולם. ואני בטוח שנמצא דרך שבה נוכל להתאמן על הדברים האלו." "זה לא העניין, בן, זה לא העניין!" -"אז מה העניין?"
נאנחתי עמוק, ואמרתי: "בן, יש לנו עוד חברים. יש את גבריאל, עלמה, נרי ואורן. איך אנחנו עומדים לספר להם?"
בן נשם עמוק ואמר: "תוציאי את עלמה מהמשוואה."
"מה?!"
-"היא בת מים".