קטע שכתבתי לא מזמן וחשבתי לשתף 3>
שרוטה:
הזיכרונות לא מרחמים עליי. הם צפים שוב ושוב, ללא הזמנה. איכשהו הם נדחפים מתחת לחריץ של הדלת, דרך חור המנעול, חולפים ברווח שבין הקיר לחלון, נדחסים להם פנימה, אל כל החלל הריק הזה שנפער בתוכי, ממלאים אותי עד אפס מקום, בלי שבכלל ביקשתי.
אז בלית ברירה, אני זוכרת. זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי אותך. הייתי בטוחה שזו תהיה סתם עוד שמירה, רק עוד ארבע שעות להעביר עם זר גמור. אבל בסוף הזמן הזה כבר לא היית זר; ריקדת לך על הגבול בין ידיד למכר, וירד עליך גשם, אבל אני הייתי מתחת לסככה, ולא הבנתי למה אתה נשאר שם, על הכביש, למה רק לי מגיע להישאר יבשה. אז אמרתי לך, קצת בצחוק, אתה יודע, אתה לא חייב להירטב. יש פה מקום גם בשבילך. ואתה חייכת במבוכה, חשבת לרגע, ואז נכנסת איתי מתחת לסככה (כמעט כתבתי שמיכה. זה לא קרה בינינו).
הצטרפת אליי, אבל שמרת על מרחק בטוח. ולא הצלחת להסתכל לי בעיניים. אני זוכרת שהתבוננתי בך מתחמק מלהביט בי ולא הבנתי למה אתה נבוך כל כך. הסתדרנו טוב עד עכשיו, אז למה פתאום אתה לא מוצא את המילים? רק כמה ימים אחר כך עלתה לי ההשערה שאולי, רק אולי... אולי ברגע הזה התחילו לעלות בך רגשות לא מוכרים, או שסתם התבוננת בי וחשבת שאולי יש סיכוי, ואז פתאום להיות כל כך קרוב אליי, זה היה לך מביך, אולי קצת לא ראוי.
כשהגשם נחלש יצאת החוצה, ואני צפיתי בך עוזב את הסככה והשתדלתי שלא להיעלב. אחר כך שיחקנו 21 שאלות. אתה התחלת, ואני גיליתי תוך 3 שאלות שבחרת באברהם אבינו, ולא הבנתי למה בחור דתל"ש בוחר במייסד הדת היהודית, אבל לא אמרתי כלום, סתם שמחתי שניצחתי בקלות. אחר כך כבר בחרת דמויות קשות יותר, ואני תמיד הייתי כמעט מרימה ידיים, קוראת לך "שקרן" או "ממציא", ואז חוזרת לנחש. בדרך כלל גם מצליחה. וגם אתה קראת אותי, די בקלות.
הייתי כל כך בטוחה שאתה זמני. לכן הייתי חופשייה איתך, לא חשבתי על כל מילה, צחקתי איתך בלי להתחשב בשום חוקים. והיום כל כך קשה לי להיזכר בכל זה. להיזכר ולדעת שהיום הזיכרונות יותר מתוקים מהמציאות, ואם פעם היה סיכוי כלשהו להתפתחות, היום הוא אפסי, הוא כמעט חסר קיום או משמעות.
ואתה רודף אותי, הרבה יותר משציפיתי או קיוויתי, אתה לא משתחרר ממני. וזה לא באמת אתה שעושה את זה, זה הכול אני שנזכרת וחופרת עמוק-עמוק, ואז אומרת לא, זה לא יקרה יותר, אבל זה שקר, זה תמיד חוזר. אתה תמיד חוזר. ואתה אפילו לא יודע את זה. אתה כנראה נמצא במקום אחר. אתה בטח לא חושב עליי בכלל, אלא על דברים אחרים – על החיילים שלך, על הבסיס, על תל אביב. אולי אפילו על מישהי אחרת. אולי יש מישהי שממש עבד לך איתה הדייט, אולי היא ישנה איתך ממש עכשיו בדירת השותפים התל אביבית שלך, אולי אתה קם בבוקר מוקדם כדי להכין לה כוס קפה ולשבת איתה במרפסת ולהסתכל על הים. כל מה שקיוויתי שאנחנו נעשה, ברוב תמימותי, באופטימיות מוגזמת, כמעט הזויה.
כאב לי לכתוב את המילים האלה עכשיו, כל כך כאב. לדעת כמה אני ברת החלפה, לכמה ציפיתי ומה בסוף יצא, זה כל כך לא פשוט, הפער הזה שבין דמיון למציאות. הוא כמו שריטה שלא מרפה, אתה כמו שריטה. ואולי ככה אתה זוכר אותי.
בתור זו השרוטה.
אולי לפעמים, בשבתות עם החברים מהישיבה, אתה מדבר עליי. אולי אתה מספר על השתיקות שלי, על המילים המסורבלות שלי, על ההומלס שצעק עליי באמצע הפארק, על העיניים שלי, שנמנעו מלפגוש בשלך. אולי סיפרת כמה הייתי נבוכה, ולחוצה, יש שיגידו מבוהלת. אולי סיפרת עליי כל כך הרבה שכבר הפכתי לבדיחה. לכל חבורה יש כזו, לא? איזו אקסית מטורפת, או דייט הזיה – ומה אם זו אני? מה אם אני הבדיחה של החבר'ה שלך?
ואולי אתה מספר דברים אחרים בכלל? אולי אתה מספר על השמירה ההיא, על השיחה שלנו על אמונה. אני לא סיפרתי לאף אחד, אבל תאמין לי, אני זוכרת. אני זוכרת איך סיפרת לי מתי הורדת את הכיפה, איך הלכת לשמור בבסיס אחר בכלל, ודווקא אז, כששמרת על מאות חיילים, הפסקת לשמור את השבת. אולי משחק המילים המטופש הזה היה מצחיק גם אותך? אני לא יודעת. לא הספקתי באמת להכיר אותך. אז למה כל כך קשה לי לשחרר ממך?
קיוויתי מאיתנו לכל כך הרבה יותר, ואולי באמת לסיפור הזה היה יכול להיות סוף אחר – אם רק הייתי שולחת הודעה, או מחייכת עוד חיוך אחד, אם הייתי קצת יותר החלטית, פחות מכורה ללבד, פחות מפחדת לפתוח בפניך צוהר אל העולם הקטן שלי, אל התמונות שלי במצלמה, אל הסיפורים המשפחתיים שלי, כל מה שאתה הראת לי בכזו פשטות, כזו שמחה. אבל אני לא יכולתי לעשות אותו דבר בשבילך.
חבל לי על מה שיכולנו להיות ועל מה שבסוף הפכנו. חבל לי שלא נתת לי עוד הזדמנות, ושאני לא ביקשתי. אבל עכשיו כבר חלף יותר מידיי זמן, ואתה ויתרת עליי בכזו קלות. כל מה שנותר לך ממני הוא כנראה חישוב פשוט: היא לא מי שחשבתי שהיא, סתם שיחקה אותה קשה להשגה, היא שתקה כל כך הרבה, היא כנראה די מוזרה, כך שאפשר לסכם ללא שהות – אין ספק, זו הייתה רק טעות.
קודם הייתי בשבילך סככה בלילה גשום, ותיבת אוצר לסודות כל כך כמוסים. היום אני רק אוסף של שגיאות, של טעויות שיפוטיות, של פספוסים. ואני יודעת שאתה במקום אחר, במרפסת שלך בתל אביב, שאתה לא חושב עליי בכלל. אבל אני עדיין יושבת מול הפייסבוק מידי פעם ומגששת לך בפרופיל, נזכרת בעיניים שלך, ובצחוק הלא רגיל. אני נופלת בפח הזה שוב ושוב, אין מה לומר – פשוט לא לומדת, אבל בסתר לבי אני באמת, באמת מחכה, לרגע שבו תשכח מלבי, ממוחי, מהזיכרונות הרודפים, אתה – שמחקת אותי מעליך בכזו קלות, נותר לי רק לאחל לרגע בו תהיה מבחינתי, שוב, חסר משמעות.
אהבתם?
תגיבו :)
