היא הסתכלה עליו, והוא הסתכל עליה. השרירים שלהם בערו ממאמץ, אך הם המשיכו לזוז. הם הסתכלו על עשרות המפלצות שעמדו מולם. "אנחנו לא נשרוד את זה", היא לחשה. "אז נעשה את זה ביחד" הוא ענה. הם הסתובבו בתיאום אל המפלצות, הוא מחזיק חרב, והיא סכין. הם צעקו צעקת קרב יחידה שהידהדה מסביב לרחבה הנטושה. הוא חייך אליה, ואמר: "לזכר הימים הטובים ההם?" היא חייכה אליו בחזרה ואמרה: "לזכר הימים הטובים ההם". ואז הם הסתערו לקרב. הם הסתחררו ושיספו מפלצות על ימין ועל שמאל. מדי פעם מפלצת הצליחה לפגוע בו או בה, אבל זה לא עצר אותם. משסיימו לקטול את המפלצות הם עמדו והסתכלו על כל אבק המפלצות שנח על הרצפה תחת השמש הקופחת. לפתע היא קרסה. "פרסי..." היא לחשה בקול חנוק. "אנבת'...?" הוא שאל, אבל הכתם האדום הגדול על חולצת המחנה הכתומה שלה סיפר לו את כל המצב. הוא השכיב אותה בעדינות על הקרקע הקשה, וראה את האור בעיניה האפורות של אהובתו הולך ונמוג. "חכמולוגית שלי" פרסי לחש. "מוח אצה שלי..." הוא מילמלה בעוד נשמתה עוזבת את גופה. גופתה של אנבת' הייתה קרה מתחת לכפות ידיו. ייפחות הבכי שלו הדהדו על פני הרחבה הריקה.
אני? בוכה? מה פתאום, נכנס לי קצת עצב לעין.
