קליאו

86 14 21
                                    

מה עובר עליו ,תמיד מוציא את העצבים שלו עלי, כבר נמאס לי. אבל ככל שניסיתי לכעוס עליו, לא יכולתי להתעלם מתחושת הבטן המציקה שלי שמשהו לא בסדר. משהו חשוב – אחרת למה שמאגנוס יתנהג ככה? התחלתי להיות ממש מודאגת.

"מריאל, איפה אמילי?" אני שואלת את האומנת .

"הוד מעלתך, היא נשארה עם המלך בגן. תרצי להצטרף אליהם?"

הירהרתי בהצעה. רציתי לבלות כל רגע מהחיים שלי עם אמילי ומאגנוס, אבל לא הייתי בטוחה עד כמה אני רוצה לראות את מאגנוס עכשיו.  כיווצתי את גבותיי מעט. אני צריכה לגלות מה קורה איתו, ועדיף להתחיל לשאול אותו ישירות.

הזדקפתי מעט והשבתי למריאל "אני אשמח מאוד."

היא הינהנה והובילה אותי במסדרונות, למרות שזכרתי בעל פה כל פינה בארמון, עד שהגענו לשער הכניסה לגן.

ראיתי את מאגנוס ואמילי מחובקים ביחד, הוא חייך – חיוך אמיתי, ומיד הרגשתי תחושה חמימה של אושר וחום בתוכי, ממלאת אותי בשמחה, אך באותו הזמן, גם בכאב עצום.

לא יכולתי לתהות איך הוא היה גדל, האם היה לו את השיער הכהה של מאגנוס, או את השיער הבהיר שלי? האם היה שקט וביישן או התגלמות המלכותיות והחוזק. כאב חזק בבטני הכה בי באותו הרגע, והתקפלתי מכאב. מאותו היום שבני מת, כאבי בטן באים והולכים מכים בי על בסיס קבוע. הרופאים הטובים ביותר בדקו אותי, אבל לא היה שום הסבר.

מאגנוס הבחין בי על הרצפה מקופלת, ורץ אליי מיד, בעוד מריאל לוקחת מידיו את אמילי.

ניסיתי לחייך  אליהם בעידוד, להגיד להם שהכל בסדר, אבל הכאב היה חזק מדיי.

בעוד גל של זכרונות שטף אותי, עיניי התגלגלו לאחור וכל מה שראיתי היה חושך.

לפתע החושך התחלף במראה של חדר השינה שלי ושל מאגנוס, בשעת ערב מאוחרת. אני הייתי על המיטה – לא, בעצם קליאו לפני 6 שנים שכבה על המיטה, בעוד אני, שקופה למחצה בוהה במחזה מהצד.

המראה הזה היה יותר מדי מוכר לי. מסביב למיטה עמדו מריאל, וארמנדו, הרופא המלכותי. מאגנוס ישב לצידי והחזיק את ידי בחוזקה, הבעתו דרוכה, מעודדת ואוהבת.

נרתעתי מעט בעוד שקליאו שחררה זעקה חדה. ארמנדו מילמל מילות הרגעה ועידוד, "הנה הוא בא...עוד רגע...דחיפה אחרונה..."

זכרתי את ההתרגשות שלי יותר מכל דבר אחר מאותו היום. הידיעה שעומד להיוולד לי בן, שאני ומאגנוס נהיה הורים עוד היום, מילאה אותי באושר אינסופי, וגם כאשר זעקתי היה על פניי חיוך קטן שלא הצליח לרדת.

ואז הרגע הזה הגיע. כמעט עצמתי את עיניי כדי לא לראות אותו שוב, אך פשוט לא יכולתי.

התינוק יצא, תחילה הראש, ובחדר נשמעו צחוק, וצעקות שמחה. על פניי נשקפה הקלה, שארכה בדיוק עשר שניות.

ממלכה בוערת / A Burning KingdomWhere stories live. Discover now