רצנו, חיפשנו מקום שנוכל להסתתר מפני הגשם. כל רגע הבטתי לוודא שהוא עדיין רץ אחריי. סמטה עם קורת עץ התגלתה לעיניי מהקצה השני של הרחוב. צעקתי אליו בחוזקה
״בוא לשם!״ הוא המשיך לרוץ אחריי והחל לצחקק. הגענו לקצה הרחוב ונכנסו לסמטה.
״מה הצחיק אותך?״ שאלתי אותו.
״אתה דואג. זה בסך הכל גשם.״ הוא ענה וחייך. הורדתי את כובע הגרב שלי
״השיער שלך ספוג.״ אמרתי והושטתי לעברו את הכובע. הוא הביט בי ואמר
״זה בסדר, השיער שלי יתייבש אל תדאג.״
״תפסיק להגיד שאני דואג,״ אמרתי והתקדמתי לכיוון היציאה מהסמטה ״אני לא דואג. לא אכפת לי בכלל.״ הוא צחק. החמצתי את פניי. -אני מניח שזה לא יעזור, אני לא יכול לשקר לו, הוא יודע מתי אני רציני ומתי לא, וגם כשאני רציני הוא יודע איך לשנות את זה. הסתובבתי לכיוונו
״טוב...״ השתתקתי בפתאומיות. -הוא לא הסיר ממני את המבט? הוא המשיך להתסכל עליי גם אחרי שהבטתי בו בעצמי.
ליבי פעם בחוזקה. -למה?
התקרבתי באיטיות, ועיניו ננעצו בשלי, לא הרפו לרגע. התקרבתי יותר. צעד אחרון ואנחנו נתנגש. -לא אכפת לו?
הוא עצם את עיניו. -מה?
בלעתי את רוקי, הבטתי בפניו. -הוא כל כך יפה מקרוב.
התכופפתי לאט לכיוון פניו והרגשתי את שפתו התחתונה, הבטן שלי התהפכה. הוא נעמד על קצות האצבעות ושפתינו התנגשו. הרגשתי גל בגוף, גל של חום, לחץ, הלם, פרפרים. השפתיים שלו היו כל כך רכות, מעולם לא הרגשתי תחושה נעימה כזו. מעולם לא עשיתי דבר כזה בעצמי, מעולם לא הרשיתי לעצמי, וגם אף פעם לא אהבתי את זה, אבל איתו, משהו שונה.
