לעולם לא להסתכל לאחור

פרק 6

אני בכיתי במשך כמה זמן, שעות? ימים? שנים? כבר לא ראיתי הבדל גדול בינהם.
אחרי שג׳ולאן איבד את הכרתו/מת הם לקחו אותו, את מה שככל הנראה הגופה שלו לאינשהו. לא הייתי בטוחה כבר מה לעשות אז עשיתי הכל ביחד, צרחתי, בעטתי באוויר, ניסיתי לחרב את המקום ללא הצלחה, בכיתי, עוד קצת בכיתי, נשברתי, יללתי, צווחתי. לא הרגשתי כלואה, לפחות לא במובן שבאמת אסירה, אלא יותר במובן שאני כלואה בתוך עצמי.
״לעזאזל!״ צרחתי לאוויר וקיללתי עוד קצת.
הסתכלתי על האזיקים שלי, נואשת לחלוטין. למה אתם קיימים לעזאזל?! מוחי זעק.
התכדררתי לכדור והרגשתי קטנה כל כך בתוך מקום כזה גדול. קטנה. חלשה. אומללה. כנראה שילוב של כל אלה.
שתקתי למשמע הצעדים הקטנים שנשמעו מבעד לקיר. באים לענות אותי עוד? זה לא היה להם מספיק כבר?
והכעס. הכעס והזעם שהרגשתי באותם רגעים פרצו גבולות, אני בספק אם כעסתי ככה בכל חיי. הרגשתי איך הזעם יוקד ממני כשהדלת נפתחה. התכוננתי לקללות, להרבה מאוד קללות שאוכל להטיח באדם שיצוץ מבעד לדלת.
זו הייתה ילדה. ילדה זעירה שאני בספק אם עברה תריסר שנים.
גוש נתקע בגרוני למראה הילדה שפסעה לה בחדר בחשש וכרסמה את ציפורניה הקטנות.
עצמתי עיניים, מתלבטת אם להוציא הכל על ילדה, את הסבל ואת הכאב שלי.
״מה את עושה פה?״ שאלתי בזעם קל כשהיא התקדמה לעברי.
״הם אמרו לי שיש להם מסר״ וזה הרגע בו עיני נפערו, כבר הרבה זמן הם לא יצרו איתי קשר.
העפתי מבט בקירות והגעתי למסקנה שאין כאן אף מצלמה נראית לעין.
הילדה בלעה רוק והייתי מוכרחה לשאול ״איך לא תפסו אותך?״
״רק מוטאנטים יכולים לראות אותי.״
״אה״ הרגשתי כמו רפת שכל. היא בסך הכל קיבלה את כוחות הנעלמת שלה לא מזמן אם צדקתי בהשערת גילה.
״את צריכה לפתות אותו״ אמרה וכיסתה את פניה כאילו אני הולכת להתחרפן.
״את מי?״ שאלתי וכמעט גיחכתי, ״פיתוי״ בהחלט לא היה הצד החזק שלי.
״בעל הדם הכחול״ אמרה וצעדה כמה צעדים אחורה בחשש.
צחוקי הידהד ברחבי התא. לא צחוק של שמחה, לא יכולתי להיות שמחה, אבל בהחלט צחוק של הלם.
״ומה יצא לי מזה?״ שאלתי בהרמת גבה לאחר שנרגעתי, מתאפקת לא לפרוץ בצחוק שוב.
״הם יודעים איפה אחיך והחבר שלך נמצאים.״
לקח לי רגע להבין את משמעות מילותיה, ג׳וליאן חי. ג׳וליאן חי! טוב, גם מרקוס, אבל זה לאחר כך.
״אני- אני-״ לא הצלחתי להשלים את המשפט. נשמתי נשימה עמוקה והמשכתי ״איך אני יכולה ׳לפתות׳ אותו כשאני כלואה פה?״
הילדה משכה בכתפיה וידיה רעדו. ״אני רק חוזרת אחרי מה שאמרו לי.״
לעזאזל. הרבה מאוד לעזאזלים.
״את מסכימה?״ שאלה הילדה
״מה שמך״ התעלמתי מהשאלה שלה. לא רציתי לומר כן, למרות שזה כנראה מה שיקרה בסופו של דבר.
״ברי״ לחשה
״ברי, אוקיי. אני לוקחת עלי את המשימה. אבל יש לי תנאי,״ סימנתי לברי להתקדם כדי שאוכל ללחוש לה באוזנה ״אם לא אקבל הוכחה שג׳וליאן ומרקוס חיים בשלושת הימים הקרובים הכל מבוטל.״
״זה לא בסמכות שלי-״ לחשה חזרה
״לא אכפת לי. אם זה לא יקרה הכל מבוטל.״
ברי הינהנה קלות ונעצה בי את עיניה החומות הגדולות באהדה. ״את בת אדם טובה״
אני לא-״
״את כן. אל תתווכחי.״ אמרה בתוקפנות שלא הלמה אותה לפי היכרותנו הקצרה.
היא לא נתנה לי לסיים. אני לא בת אדם. אני מפלצת.

——————-
מזכירה שהכל מקורי שלי ובבקשה לא לקחת כלום♡
אם אהבתם בבקשה תעשו כוכב (או איך שלא אומרים את זה, אין לי מושג בכלל בדברים האלו😅), זה נותן לי מלא מוטיבציה!