לעולם לא להסתכל לאחור

פרק 5

הנסיך שמט את ידי השמאלית בהפתעה ושיפשף את הלסת שלו. מתברר שלא חשב על כך שיש דבר כזה יד ימנית. או שהוא פשוט לא חשב שאני אהיה טיפשה דיו כדי לעשות זאת. האמת שגם אני לא חשבתי שאני טיפשה עד כדי כך.
הנסיך פער פה.
הנסיך כעס.
הנסיך... צחק?
הוא צחק הרגע או שהצליל הזה היה בעצם נהמת זעם שנשמעה כמו צחוק?
״קרוליין״ אמר ונשמע משועשע כל כך שרציתי להעיף לו עוד סטירה ״ ככה לקרוא לך, נכון? קרוליין״ הוא ציקצק בלשונו וביטא שוב באיטיות ״ק-ר-ו-ל -י-י-ן״
נעצתי בו מבט לא מאמין. הוא צחק עכשיו? נתתי לו סתירה והוא צוחק? חצוף. הוא לא יכל להעמיד פנים לפחות שזה כואב לו?
הוא חייך אלי כאילו אנחנו חברים ותיקים ״אז קרוליין, את רגילה להרביץ לנסיכים?״ שאל כבדיחה לא מצחיקה. בכלל לא מצחיקה. לפני חמש דקות עשיתי משהו ששווה לגזר דין מוות, שיפסיק להתעלל בי ככה. עיני התחלחלו מההבנה, אני הולכת למות. אני הולכת למות.
בלעתי רוק והנסיך שם את ידו על סנטרי באופן בוחן. הרגשתי איך עצמותי נהפכות לג׳לי מפחד מהאיש הזה. מהאיש הזה שיכול להרוג אותי בניפנוף אצבע.
״את מפחדת?״
״אתה לא היית מפחד?״
הוא בחן את הבעת פני ומבטו התרכך ״אני לא הורג אנשים על סטירה קטנה.״ אמר ולא קלטתי כמה חזק התנשפתי מההקלה שחשתי באותם רגעים.
הוא התקדם צעד אחד לעברי. צעד קטן אך משמעותי שחשף כמה שעיניו ירוקות. ירוקות באופן שהלחיץ אותי.
התנשמתי באיטיות ואמרתי את מה שחשבתי עליו. זה הגיע לו. ״אבל אתה כן רוצח אנשים בגלל שהם נולדו, נכון?״
הוא עיקם את אפו ״הם לא אנשים״ הוא גיחך
״אבל הרגע הכללת אותי באנשים, לא?״ עיני בערו וזווית פי התרוממה במקצת למראה הפנים המחווירות שלו.
הוא העביר את ידו בשיערו בבילבול ונותר ללא תשובה מלבד לחישה קטנה שהידהדה בכל החדר ״נראה לי שזמננו תם״
הבטתי בו בחוסר אמון. בעיניו הירוקות הבהירות ״לא!״ צרחתי ושמעתי את הצעדים של השומרים מאחורי. השומרים שישימו לי קולר בעוד כמה רגעים.
״אתה רוצח!״ לחשתי מספיק חזק כדי שישמע אותי למרות הקושי בהתנגדות לאחיזתם ההדוקה של השומרים. ״אתה רוצח עלוב ומפונק. אתה משתעשע לך פה בזמן שאנשיך מורעבים וסובלים. מגיע לך למות״ הנסיך הפנה אלי את עורפו בעוד מזריקים לי סם הרדמה. רציתי לצרוח, לבעוט, לחרב את כל המקום הזה. אבל הסם לא איפשר לי זאת. הוא היה אכזרי מדי בשביל לתת לי את הצדק שאני ראויה לו. הם היו אכזריים מדי בשביל להסתכל לי בעיניים ולחוש רחמים. הם לקחו לי את ג׳וליאן.

התעוררתי מקול בכי שבור של ילד, ילד שאזהה בכל מקום.
״ג׳וליאן!״ צרחתי וניסיתי לרוץ אליו. נפלתי, כבולה בשלשלאות.
״למה את לא עוזרת לי, קרול?״ שאל בקול שבור ומעונה ששבר לי את הלב.
״אני באה.״ אמרתי בקול מרגיע וניסיתי להתעלם מהדמעות חסרות האונים שלי. ג׳וליאן צרח והתפתל על ידי ולא עשיתי כלום. אני חסרת תועלת.
התנשפתי לנוכח החתך הענקי על רגלי. אבל לא היה לי אכפת, ג׳וליאן גוסס, ברגעים אלו, אין שום דבר שיכול להיות חשוב יותר מזה.
״אני באה״ מילמלתי שוב ושוב ״אני באה״ אבל לא האמנתי במילים שלי. אלו היו רק מילים, אולם הן היו יפות, אך הן רק מילים. אשליות.
״אני באה״ קולי היה חלוש ושבור בעוד שמעתי את נשמתו הקטועה של ג׳וליאן. של אחי הקטן.
״אני... אני...״ קולי בגד בי ולא אפשר לי להמשיך. אני אוהבת אותך. חשבתי וקיוויתי שהוא שומע את זה. קיוויתי שהוא יודע את זה.