שאגה עמוקה נשמעה בחוץ, זה לא היה נשמע כמו הלביאות.
הזזתי את רגליי והרגשתי בחוזק יתר את הנשיכות, הדם כבר נקרש אבל זה היה כל כך כואב.
נעמדתי והתחלתי לצלוע לעבר הכניסה כשמאחוריי הולכים/עפים תוכי ולביאה.
הבטתי בזהירות מעבר לפתח, ליבי החל לפעום בעוצמה.
נראה שהמקום שבו שהייתי בזמן האחרון היה בעל פונטציאל להיות יפה. נחל קטן זרם ליד עץ ערבה ועשבים ירוקים בצבצו.
כמובן שרק בעל פונטציאל בהתחשב בעובדה שהכל היה עכשיו מלא בלביאות מתות ואריות שאוכלים אותם: הנחל היה אדום מדם ועל העץ היו כמה פגרים של לביאות ואריות. נראה שהתרחש כאן קרב והאריות ניצחו.
לא יעבור הרבה זמן עד שימצאו אותי ויחליטו שאני נראית טעימה.
המערה היתה חלק מצוק גבוהה ותלול.
נראה שאין ברירה אחרת. שמתי את תיקי עליי ותפסתי באחד הסלעים שבלטו מהצוק. מצאתי מסלול טוב לעלות בו כששמעתי מתחתיי את הגורה הקטנה מייבבת למראה משפחתה מתה.
ירדתי מהסלע והרמתי אותה כמו חתולה. שמתי אותה בתיק שלי והתפללתי לא למות.
התחלתי לטפס במעלה הצוק המשונן גוררת את רגליי הדואבות ונאחזת בכל אבן בולטת כאילו חיי תלויים בזה, אה כן הם באמת תלויים בזה. חתיכה קטנה של אבן התנתקה מסלע שבו אחזתי ונפלה עד למטה כשהיא מתנגשת בקרקע בצליל חד. כל האריות הבחינו בי כעת.
מפי ברחה צרחה גבוהה כשהאריות דהרו לעבר הצוק והחלו לטפס אליי.
אלפרד עף מעליי ונחת על אבן טובה לטיפוס שלא ראיתי לפני זה.
טיפסתי לשם במהירות ובפאניקה כשהאריות בעקבותיי, שאגותיהם הרועמות הלמו באוזניי. חשבתי בליבי בייאוש שאם אעבור את זה בשלום אני אקנה לאלפרד שק גרעינים.
יידיי החלו לכאוב ומהירות העלייה שלי ירדה באופן משמעותי, חיבקתי את הסלע שבו אחזתי והעפתי מבט למטה, האריות לא עצרו לרגע ותוך כדי עלייה חשפו שיניים חדות באיום.
דמעה זלגה על לחיי מחוסר אונים. תמונות מחיי העלובים עלו במוחי. הבנתי שהסיבה היחידה שאני לא עוזבת עכשיו היא מדאגה לאלפרד ולגורת הלביאות הקטנה שבתיקי.
"זה נהדר, תכלית החיים שלי זה תוכי ולביאה קטנה" לחשתי לסלע בכאב ורחמים עצמיים מילאו אותי.
הצמדתי את מצחי לסלע הקר ונשמתי נשימה מאפסת. הבטתי למעלה הצוק בנחישות.
"עכשיו או לעולם לא" נאנקתי וגררתי את עצמי למעלה.
----------------------------------------------------------------------------------------
אני מחקתי את הסיפור הזה אבל את הפרק הזה מאוד אהבתי והחלטתי לפרסם, לא אכפת לי שלא הכי ברור הרקע... אני אוהבת אותו. תקפצו לי😗
YOU ARE READING
Nobody knew
Teen Fictionמישל דיאמנט היא נערה בת 15 שלומדת בדרך הקשה שיש אנשים שנולדו לאושר ויש אנשים שצריכים להתאמץ ולחפש אותו, והיא לרוע מזלה נמנית עם האנשים בסוג השני. מישל יוצאת למסע למען העקרונות שלה, היא נחושה למצוא מקום שבו היא תהיה מאושרת, היא בוחרת להאמין בטוב שבחי...
