הגעתי מתנשמת ומתנשפת לפסגה, גופי מזיע מלחץ וכפות ידיי ורגליי שורפות במחאה על המאמץ הרב אבנים קטנות ריצפו את הקרקע סביבי התחלתי להמטיר אבנים על האריות שכבר כמעט הגיעו למעלה הצוק.
לאט לאט התגבשה במוחי תוכנית, הורדתי את התרמיל עם הגורה לצידי והוצאתי ממנו צעיף שעליו הכיתוב "אני אוהב את טנזניה". ידיי רעדו כשפרמתי אותו כמה שיותר מהר לחוטים, מהחוטים סרגתי קלע וחיברתי עם סלוטייפ לענף יבש סמוך בעל צורה מתאימה.
האריה המהיר ביותר כבר היה עם כף על האדמה לידי כשכיוונתי אבן לעיניו והוא נפל ברעש גדול מפיל אחריו עוד שלושה אריות.
צעד קטן לקלע, צעד עצום ובלתי נתפס למדמואזל מישל דיאמנט שהניסיון היחיד שלה בקלע עד היום הסתכם בלירות כמה גומיות על זבובים איטיים במיוחד וגם זה כמעט אף פעם לא עבד.
עדיין בהלם מההישג תפסתי אבנים נוספות וצלפתי במדויק אחת אחרי השנייה באריות שנותרו על הצוק.
לבסוף רכנתי למטה וראיתי שאלו שלא נהרגו מהנפילה הגבוהה שברו איברים ולא מסוגלים להוות איום עכשיו.
ליתר ביטחון שרקתי לאלפרד שבא והתיישב על זרועי ולבשתי את התרמיל עם גורת הלביאות על גבי. כשהגעתי סוף סוף לשביל סלול של כפר סמוך (רק הייתי צריכה לצעוד 14 קילומטרים עד אליו) התיישבתי נשענת בגבי על בקתה רעועה וחשבתי מה המטרה שלי.
אני בת ארבע עשרה שהצליחה לברוח מהרחובות המזוויעים של מרסיי אל הסוואנה המדברית של טנזניה, אין ספק שזה לא יעד מוצלח במיוחד לנערה חסרת ניסיון כמוני שאין לה שקל ושליש בכיס. אבל עכשיו כשהאריות כמעט טרפו אותי הם גרמו לי להבין משהו, משהו בי רוצה להמשיך לחיות! לא הרמתי ידיים על אף הקושי! אז אם ככה, למה אני חיה? לא 'למה' של 'מדוע?'... 'למה' אחר. למה של 'בשביל מה?' 'למען מה?'.
הסתכלתי על הסביבה שלי, על הנשים שמכינות סעודה גדולה למספר רב של ילדים, על הילדים שעוזרים לאבותיהם לסחוב עצים, מים ומצרכים בסיסיים נוספים.
הסתכלתי על הכל מהצד כשהשמש שולחת קרניים אחרונות באופק וידעתי לפתע מה אני רוצה להיות. מה נועדתי להיות.
הבטתי בילדה קטנה ששירבטה דברים עם מקל בחול ושמעתי קול בראשי שמעדכן את התובנה.
"אני רוצה להיות חוקרת תרבויות!" הכרזתי בהתלהבות וקול מאחוריי קרא "ואני רוצה להיות וונדרוומן!!".
קפצתי בהפתעה ומחלון הבקתה עליה נשענתי חייכה אליי אישה בבת צחוק בעינייה.
על פניה נכרו תלאות רבות שעברה בחייה והשאירו את סממניהן עליה, אך קמטים אלו לא הפכו אותה לפחות יפה. סנטרה היה זקוף ושיער לבן כשלג גלש עד כתיפייה. היא לבשה כובע אדום בוהק ומשקפיי זהב על אפה שיוו לה מראה של הסבתא הנחמדה שמעולם לא הייתה לי.
"שלום" אמרתי לה במבוכה.
"יש לך היכן לישון הלילה?" שאלה אותי בתגובה. במבטא אירופאי.
ניענעתי בראשי לשלילה.
"הלילה תכף ירד ואת נראית לי בחורה קצת אבודה, תרצי לישון בבקתה ששכרתי רק הלילה?" שאלה בדאגה.
הרגשתי חום מיידי בלב אל האישה הזרה.
"אשמח מאוד!" קראתי משתוקקת.
"אז את מוזמנת להיכנס" קראה ויצאה מטווח ראייתי.
הקפתי את הבקתה ונכנסתי אליה.
על כורסא פשוטת מראה האישה ישבה וטפחה בידה על הכורסא השנייה.
"בואי היכנסי, ספרי לי עלייך קצת" ביקשה.
;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;
היי, זו שוב אני. יש לי רעיון נדיר איך להמשיך את הסיפור הזה אבל אני לא יכולה להבטיח כלום🤞
מקווה שיתקדם בקצב טוב.
יאללה ביי
YOU ARE READING
Nobody knew
Fiksi Remajaמישל דיאמנט היא נערה בת 15 שלומדת בדרך הקשה שיש אנשים שנולדו לאושר ויש אנשים שצריכים להתאמץ ולחפש אותו, והיא לרוע מזלה נמנית עם האנשים בסוג השני. מישל יוצאת למסע למען העקרונות שלה, היא נחושה למצוא מקום שבו היא תהיה מאושרת, היא בוחרת להאמין בטוב שבחי...
