ג'קסון ופוטר (?)

פרסבת'

אני שונאת את רונלד וויזלי. חשבה לעצמה אנבת' בכעס.

לא סתם שנאה שעוברת, היא שונאת אותו כל כך.

הוא גרם לה לפגוע בחברים שלה, בפייפר, בפרסי.

אלים אדירים, פרסי בטח שונא אותי!

היא רצה במהירות אל ביתן פוסידון.

הא פתחה את הדלת והתיישבה על המיטה של פרסי, מולו.

הוא ישן. כמובן.

אנבת' נענעה אותו קצת כדי שיתעורר.

כמובן שזה לא עבד, אז הט הייתה חייבת לשלוף את התותחים הכבדים. "גמרתי לך את כל העוגיות הכחולות, פרסי."

"מה?!" הוא הזדקף במהירות. "א- אנבת'?"

"היי, מוח אצה." חייכה אליו.

פרסי- פרסי שלף את אנקלוסמוס וכיוון אותה מולי. "אני לא אפול בפח הזה. לא שוב. צא מפה, רון."

דמעות התחילו להיווצר בעינייה של אנבת'.

הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, היא הניחה להן לזלוג במורד פניה. "פרסי... אני מבינה למה אתה חושב שזו לא אני, אבל בבקשה תאמין לי, רון מת וההשפעה שלו עליי התפוגגה.
אני נשבעת לך בנהר סטיקס ובעוגיות הכחולות שלך שזו אני, ושרון לא שולט בי עם הכישוף."

"ח- חכמולוגית...?" הוא שאל אחרי כמה רגעים של שתיקה.

"כן, פרסי, זו אני." אנבת' חייכה אליו ומחתה את הדמעות מפניה.

פרסי לא אמר כלום, רק משך אותה לנשיקה מתוקה.

"התגעגעתי אלייך, מוח אצה."

"גם אני התגעגעתי אלייך, חכמולוגית."

הוא ירד מהמיטה. "את יודעת, לפני כל עניין הקוסמים והסבא השני המרושע שלי, וולדי, התכוונתי לתת לך משהו, אבל אני לא יכול להביא לך את זה פה, יש לזה מקום מיוחד."

הוא הושיט לי את ידו ומשך אותי אל החוף.

בדיוק ירדה השמש אל המים ויצרה שקיעה שיש רק בסרטים.

אני חושדת שיש לאפולו קשר לזה.

בכל מקרה, פרסי כרע על ברכיו. "אנבת' צ'ייס, את היית איתי במקומות הכי גרועים וטובים שלי, עברנו יחד את טרטרוס, אני אוהב אותך מגיל שתיים עשרה, ואני אוהב אותך להמשך החיים שלי." - הוא הוציא טבעת כסופה עם עיטורי ינשוף וקילשון ויהלום טורקיז משובץ בתוכה - " ואני מקווה שגם את.
אז השאלה שלי היא, האם תסכימי להינשא לי?"

דמעות אושר ירדו במורד לחייה של אנבת'. "כן, כן! אלף פעמים כן!"

פרסי שם את הטבעת על ידה של אנבת' ונישק אותה.

***

וויל אמר לניקו לבוא לביתן אפולו.

אין לו שמץ למה.

הוא גם אמר לו לא לבוא במסע צללים, אבל למי יש כוח ללכת?

הוא עשה מסע צללים אל מחוץ לביתן אפולו (בכל זאת, הוא לא רוצה שוויל יהרוג אותו), ונכנס.

"היי, שמש." אמר לו.

"היי, ניקס," הוא חייך.

"למה קראת לי?"

"בשביל זה." הוא כרע על ברכיו ושלף טבעת... בצל. ממקדונלד'ס. "האם תינשא לי, ניקו די אנג'לו, נסיך המקדונלד'ס?"

"הו, ברור, וויל סולאס, נסיכת הקרינג'יות."

אני חושבת שהצחוק שהם צחקו היה הצחוק הכי אמיתי ומשחרר שלהם.

"עכשיו ברצינות רגע; ניקו, האם - באמת - תינשא לי?" הוא הוציא מכיסו טבעת שחורה עם אבן חן צהובה.

"ברור שכן, שמש!"

וויל נישק את ניקו ושם את הטבעת על ידו.

טוב, אז, הפרק הזה מלא בסולאנג'לו ופרסבת', ואני התפאנגירלתי כשכתבתי אותו.
אין לי יותר מה לכתוב פה אז ביייייייי