***
"הנה הבית קפה הקטן הזה נראה נחמד" הארי אמר לנהגו האישי שעצר ליד המקום עליו הארי הצביע. הוא התקדם לעבר הכניסה של בית הקפה הקטן בו תכנן לסעוד את ארוחת הצהריים.
"אדון סטיילס, צהריים טובים נעים לפגוש אות-" בעלת הבית המבוגרת פלטה בגמגום ונקטעה על ידי הארי "אין לי זמן לכל הרשמיות הזו. תני לי את השולחן הכי טוב שלכם." הוא אמר בקוצר רוח.
הגברת הנהנה במהירות והובילה אותו אל השולחן החום והדהוי בפינת המתחם. הארי התיישב בנוחות על כיסא העץ המרופד ולגם מכוס היין הלבן שהונחה בשולחן מבעוד מועד. השולחן סיפק להארי זווית לצפייה על הנוף השלו של דונקסטר, העיירה הקטנה בה נמצאות 3 מדירותיו האישיות. הארי הזיז את שיערו הארוך מענייו, ובחן את הדשא הירוק והחי שהשתלב באופן קסום במעט עם נהר המים הכחלחל והרגוע.
"סליחה? אדוני?" קול עדין עם מבטא בריטי כבד קטע את מחשבותיו של הארי "תרצה להזמין משהו?" הקול שאל. הארי הביט בתפריט במשך כמה שניות ולבסוף בחר "את זו בבקשה" הוא הצביע בתפריט בלי להרים את מבטו אל המלצר העומד לפניו. "אין בעיה, מיד יגיע" המלצר ענה ונעלם אל דלפק בית הקפה.
לאחר כמה דקות בהם הארי התעסק בעבודתו התובענית. המלצר חזר עם המנה בידיו "הנה אדוני. בתאבון." המלצר קבע חלושות, גורם למבטו של הארי להימשך מעלה ולהתבונן בו.
למראה הזה הארי לא ציפה. הבחור היה בעל שיער נוצתי ובהיר שהקיף את צמרת ראשו בצורה מושלמת, פנים מחודדות שיצרו מראה חמוד ותמים, שפתיים דקות ומבריקות, ובולט מהכל ,עיני יהלום כחולות ומלאות עומק שגרמו להארי לרצות לבהות בהם למשך שארית חייו.
"הו א-אדוני לא-לא ידעתי שזה אתה א-אני מתנצל" הבחור אמר במבט מבוהל. לרגע קטן הארי שכח שהוא הארי סטיילס, אחד האנשים העשירים והמאיימים בעולם. או כך לפחות הציגו אותו בתקשורת ובציבור, די הגיוני בהתחשב בעובדה שהוא עומד בראשה של החברה הגדולה והרווחית בעולם, שמיוחסים אליה כמה מקרי אלימות והתנקשות בראשי החברות המתחרות. התיקים נסגרו מחוסר ראיות כך שאין האשמה פלילית, אבל צריך להיות טיפש מאוד בשביל לא להבחין שאנשים נרתעים ומפחדים מהארי.
"הכל בסדר, מה שמך?" הארי ניסה להרגיע "לואי" המלצר השיב בחשש. "לואי, תרצה לשבת לאכול איתי?" הארי שאל בחיוך, מקווה לחיוב וחיוך בחזרה, אבל במקום זאת, הוא זכה להבעת פנים מבולבלת והארי שם לב שבהבעה זו היה אפילו מעט הזעזעות ופחד מהשאלה, לואי היה מבועת "ל-לא אני אני לא רעב, תודה" הוא פלט במהירות ונמלט מהמקום.
הארי צמצם את גבותיו בבלבול, הוא החל לאכול באיטיות ולאחר כמה דקות קרא למלצר בשנית בכדי להזמין קינוח, ואולי רק אולי גם בשביל לראות את המלצר היפה תואר, לואי, בשנית.
להפתעתו של הארי, לואי לא הגיע לשולחנו אלא בעלת הבית המבוגרת "צהריים טובים אדון סטיילס, המלצר שלך עזב אדוני, אנחנו מעסיקים פה גם תלמידי תיכון אז הוא נאלץ לעזוב. אני אחליף אותו. מה תרצה?" היא הסבירה ושאלה.
תלמיד בתיכון?! זה מסביר למה הוא כל כך נמוך.. "הבנתי.. אפשר בבקשה את הקרם ברולה שלכם?" הארי השיב ובתוך כמה דקות קיבל את מבוקשו.
כשסיים לאכול הוא קם מן המקום ופנה אל היציאה לא לפני שהציץ במסך המחשב שבדלפק וזיהה את השם לואי, ליד השעה 10:00 ביום שלמחרת. הארי כבר ידע איפה הוא יסעד מחר את ארוחת הבוקר.
***
טוב זה היה הפרק הראשון.. זו פעם ראשונה שאני כותבת פה או בכללי ככה שאני די גרועה.. שנה בערך שאני רק קוראת והחלטתי לקפוץ למים ולהתחיל גם לכתוב🙂. מקווה שאהבתם❤
YOU ARE READING
Stormy eyes | L.S
Fanfiction"אבל זה היה שקר, כל זה היה מעין מעטפת מלאה במגננות שנועדו להגן על סודו השמור מכל, כל זה היה חיוך גדול שמסתיר מאחוריו עניים סוערות" לואי הוא תלמיד תיכון שברירי, עצוב ומעונה שבמקרה ממלצר בבית הקפה הקטן שבו הארי סטיילס- אחד האנשים העשירים והמאיימים בעו...
