יקירי, אהובי.

1942, 3 בפברואר

החורף הגיע, ואנחנו רצים בקור. לא חשבתי שאגיע לרגע הזה בחיים.

יקירי, אהובי. אני לא יכולה לדמיין מה היה קורה אילו לא היה לי אותך. הלוואי ונמלא את כל ההבטחות שהטבחנו אחת לשני.

הלוואי ונתחתן בבית כנסת, ותשים עליי ידי טבעת זהב, אנחנו נתנשק ונרקוד, המשפחות של שנינו, ונעשה אהבה אל תוך הלילה. אני אוליד לך ילדים מדהימים, היינו מאמצים כלב, או חתול או אולי אפילו שניהם. היינו חיים חיים מאושרים וארוכים, היינו עולים לארץ ישראל, לארץ הקדושה, היינו קונים לנו בית קטן, עם גינה, ונשמע כל יום מוזיקה ברדיו, ונחכה לילדנו שיבואו לבקר עם הנכדים.

לקראת סוף ימינו היינו עושים טיול מסביב לעולם, היינו טסים לבריטניה, ללונדון. להולנד לאמסטרדם... לאיטליה, החלום שלך הוא לבקר ברומא! נטייל בכל המקומות שעדיין לא הספקנו לבקר בהם. ונמות ביחד, נאחזים זה בזאת.

״תזדרזי יקירה, חייבים למהר, צריך להגיע אל הבקתה לפני רידת החשכה, אחרת יהיה לנו קר״. אמרת, מילותיך הדהדו בראשי. מה אם לא נספיק? האם נקפא מקור? או משפחת איינשטיין לא תכניס אותנו? האם נגווע ברעב?

כאילו קראת את מחשבותיי, התקרבת אליי וחיבקת אותי, לחשת לאוזני, ״הכל יהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר, אל תחשבי יותר מדי, צריך למהר, אחרת ניתפס״.

לא רציתי לעזוב את אחיזתי בך, הרגשתי כלכך חמימה ונעימה, למרות השלג ששרר ביער. המשכנו ללכת, יד ביד. השמש התחילה להיעלם, והקור התפשט בכל גופי. האם זה הסוף? או שמה יש עוד סיכוי שנשרוד?

יקירי, אהובי. אם לא היית כאן, לא הייתי שורדת. אם לא אתה, לא הייתי קופצת מהרכבת. אם לא אתה הייתי גוועת ברעב. הייתי נורה למוות, או נשלחת לאושוויץ. בזכותך, למדתי לעולם לא לוותר. גם כשסוף העולם בפתח, אני לא לעולם לא אוותר. הכל בזכותך.

הלוואי ואחותי הייתה רואה אותנו, היא הייתה מסמיקה ובורחת ממך, היא הרי תמיד אהבה אותך, התאהבות קטנה של בת ה11 הקטנה שלי. אני מקווה שהיא בסדר, היא בטח עם אמא ואבא. או שהם כולם במקום טוב יותר? מקום שבו מקבלים אותם, אפילו על היותם יהודים. אפילו על היותם כאלה, כמו שהם נולדו? אני מקווה שלא משנה איפה הם נמצאים, יותר טוב להם.

האם זאת אשמתנו שנולדנו יהודים? בחיים לא הרגשתי כלכך אשמה או כלכך מבויישת בגלל היותי יהודייה, תמיד התגאתי בזה, מגיל קטן. אני לא מבינה  את הפואנטה, לסמן את כל מי ששונה ממך, כל מי שיהודי, בטלאי האוילי הזה.

הסתכלתי על גופי, הייתי כה רזה ותשושה, בגדיי מזמן בלויים ומחוררים, נעליי מפורקות, קור השלג מגיח בי, אך אני לא מרגישה אותו. אני לא מרגישה יותר כלום. הסתכלתי על ידי, המספר שרוע עליו, מספר. אני יותר לא בן אדם. אני רק מספר. אין לי שם יותר, מבחינתם, אני רק מספר רנדומלי.