משפחה. כי הוא הבטיח.

פרק תשיעי - מהזיכרון למציאות.

 הרגשתי (ליאו) כאילו נשאבתי החוצה מהעיניים של אנבת'.

"ליאו!! פרסי עוד מעט יחזור!!!!" ג'ייסון צעק עליי. הוא היה בחדר כל הזמן הזה.

"אל תדאג ג'ייסון, רק חלקתי איתו זיכרון."

"אתם בהיתם אחד בשנייה במשך שעות! אני ממש נלחצתי!"

"אל תדאג, סופרמן, עוד נשארה בי טיפה של היגיון." הוא חייך חצי חיוך והצלקת שלו התעקלה לצורת סהר. רק עכשיו קלטתי שאני עדיין מחזיק את הידיים של אנבת'. עזבתי אותה מהר.

"אני מפריע?"

"לא סופרמן, זה לא שאנחנו עומדים להתנשק."

"ליאו!"

"תירגעי חכמולוגית, את יכולה לדבר."

"טוב, זה לוק. זה פשוט ממש מזכיר לי אותו. שוב מסעות חיפושים, שוב סוף הקרב, שוב כולנו עומדים למות. אני לא מוכנה לאבד חברים. יסער או יבער. אני דואגת לכם."

"אל תדאגי אנבת', זה לא שלמישהו מאיתנו יש משאלת מוות. אנחנו לא עומדים לאבד אף אחד מהמשפחה."

אני בטוח שהוא לא התכוון. מדהים איך מילים יכולות לפגוע כ"כ מהר. אנבת' כרגע חשפה כמה קשה לה עם המושג משפחה – וג'ייסון פשוט זורק אותו ככה לאוויר. ובנוגע אליי – טוב, לא הייתי קורא לזה משאלת מוות, הייתי קורא לזה תוכנית הגיונית. בקרב האחרון - אני אמות בפיצוץ. התפזרנו באותו הרגע.

הגיע הערב ופרסי חזר. כולם היו מאוד עייפים ונפלו על המיטות ככה שאף אחד לא אכל ארוחת ערב. מיגנתי את המקום מסיוטים ככה שאם היה לי מזל לא חלמתי. היום לא עשיתי כלום ומנת המזל היומית שלי לא התבזבזה. זה היה לילה שקט.