משפחה. כי הוא הבטיח.

פרק שישי - ענן הגשם הפרטי של לוק.

בזיכרונות הבאים, התחלתי לראות באופן שונה. הכל קרה בהשתקפות על האגם במחנה החצויים. לא ראיתי אותם מנקודת המבט של אנבת', מה שלפי הייזל אמר שאנבת' הייתה מעדיפה לשכוח אותם. מה שכן ראיתי היה מזעזע והבנתי למה אנבת' רצתה לשכוח הכל.

הפנים של לוק החווירו, מספיק כדי שאני אשים לב, אבל אנבת' ותאליה בזיכרון כנראה לא. הוא הרג מפלצות באכזריות, יותר ממה שעשה בדרך כלל. במקום להצליף בחרב שלו, הוא דקר. הוא בכוונה בחר להמשיך את הקרב ולא לגרום למפלצות להתפוגג מיד לאבק. הוא רצה לראות את האיכור זורם.

"בגללך – אבא – לא – מתייחס אליי!" הוא אמר לקיקלופ בעוד שיסף אותו בחרב.

"בגללך – אמא – משוגעת!" הוא חנק כימרה.

לוק עשה טעויות בחייו. אבל זאת הייתה הגדולה מכולם – לחפש אשמים. הבנתי אותו. מישהו צריך להיות אשם בכל הרע שקורה לחצויים, אבל עדיף שלא לחפש את האשמים. למה? כי בסוף מוצאים אותם. לאו דווקא במקומות הנכונים. לא איפה שהם צריכים להיות. בכל מקום ובכל צד יש אשמים. השאלה האמיתית היא - איפה יש פחות?

בלילות, שתאליה חיבקה אותו, רועדת מקור, הוא העמיד פנים שנרדם, רק כדי לא לחבק אותה. הוא לא יכל לתת משהו שלא קיבל. אהבה. מדי פעם נראה שהוא מנסה להילחם בזה. מוצא שברי מראה ובוהה בהם, במשך דקה.

שתי דקות.

שלוש.

ארבע.

חמש.

שש.

תאליה קראה לו, אבל נראה שהוא עדיין מנסה להבין מה בדיוק הוא רואה. כשאנבת' הייתה בסביבה, ולא התחבאה מאחורי עץ כדי לראות מה קורה עם מושא ההערצה שלה, הוא מרח על הפנים חיוך מזוייף, שאני כמובן זיהיתי. אני הרי מלך החיוכים המזוייפים. קיסר הציניות. נסיך הסתרת הרגשות. קפטן חגורת כלים – וכלום מעבר לזה.

הוא סיפר בדיחות והכל היה אותו הדבר, אבל שונה. כאילו הוא הולך עם ענן גשם פרטי משלו.

לוק השתנה. בלילות, כשאנבת' העמידה פני ישנה, היא ראתה אותו. הוא רעד מפחד. לחש לעצמו דברים מחרידים על הגורל שלו, אבל בסוף לוקח נשימה אחת עמוקה, עוצם את העיניים ומתחנן, מגמגם, בכל פעם הניסוח היה אחר, אבל המסר היה דומה: "בבקשה אבא, אל תיתן לזה לקרות גם לי. אל תיתן למה שקרה לאמא לקרות גם לי. בבקשה. אני אף פעם לא ביקשתי ממך כלום. לא בשביל עצמי. אני לא צריך להיות שפוי. בשביל תאליה. בשביל אנבת'."