כשהלב נכנע

#5

***(בבקשה, כל מי שהתאבדויות וכל דבר אחר עושה לו טריגר, בבקשה שילך, אני לא רוצה לגרום למצב שבו מישהו ירגיש רע בגלל משהו שכתבתי. אז בבקשה תקחו אחריות, ואם זה עושה לכם טריגר אל תיכנסו)

אני ילד רגיל, לפחות יחסית. אבל יש לי כפתור, כפתור מיוחד. כפתור... שמכבה אותי.

כשהחיים היו נראים רעים, כשהרגשתי מתוסכל. התקרבתי לכפתור, והסתכלתי עליו.

הייתי נשאר בבית במשך ימים, ורק מסתכל על הכפתור.

אבל אז התקופה הרעה הייתה עוברת, והייתי חוזר לימים הרגילים. הייתי תלמיד מצטיין, זכיתי בפרסים. 

אחרי שנים, כשסיימתי את בית הספר, נזכרתי בכפתור, והסתכלתי עליו שוב. חושב שיהיה קל יותר פשוט ללחוץ עליו מאשר לחפש עבודה, ולחיות את חיי.

אז הסתכלתי על הכפתור, ימים, שבועות, מעלה סיבות למה ללחוץ עליו, ולמה לא. בשלב מסוים פניי היו מלאות בדמעות, אבל החלטתי לסיים את התקופה, התחלתי לעבוד.

מצאתי עבודה טובה, משכורת יפה, המשכתי בחיי, כבר הצלחתי לשכוח מהכפתור הנורא. אבל אז... אבל אז אימי נפטרה.

ואני בטיפשותי חזרתי לכפתור. במשך ימים, שבועות, חודשים, שנים, לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. פני רטובות, עיני אדומות, ואני מוקף ברשימות על היתרונות והחסרונות. אך לבסוף, אני עוזב את הכפתור וממשיך בחיי.

החיים מתקדמים. אני קיבלתי העלאה, עוד משכורת, בית גדול, וחופשה כל שנה. החיים חולפים מהר, גיל 40, 50, 60, ואיבדתי תקווה למצוא אהבה בחיים.

והכפתור, לא נעלם. שוב חזרתי אליו. בוהה בו, וחושב. אבל אני כבר לא בוכה, נגמרו לי הדמעות, אני פשוט יושב ומסתכל. מקרב את היד, כמעט ולוחץ, אבל מחזיר את היד אחורה. אני לא מסוגל. ועם הנפה של היד קדימה ואחורה, חולפים להם ימים, שבועות, חודשים, שנים, עשרות שנים. ואני כבר בן 90, זקן, וצולע. את רב חיי העברתי בסבל וברצון לסיים אותם. הכפתור הארור לא סיים לי את החיים, אלא הרס אותם. מהילדות אני כל הזמן חזרתי לכפתור הזה שהיה יכול לעזור לי לגמור את הסבל, אבל במקום זה הוא יצר אותו. אז במקום ללחוץ על הכפתור, השמדתי אותו. השמדתי אותו עד שלא נשאר ממנו זכר, וסוף סוף, סוף סוף, הצלחתי להנות מהחיים. מהקצת חיים שנותרו לי.