העבריין שלי

פרולוג

הדמעות זלגו על פניי בעודי מחזיקה את אחי. "הוא במקום טוב יותר עכשיו" הוא לוחש לי. "אני יודעת." רק חבל שאני לא איתו עכשיו, אני חושבת. אבל לא מרשה לעצמי  להגיד בקול רם. הדלת של הבית נטרקת בחוזקה, זה מה שחסר לי עכשיו. העצבים שלו. "אני אלך." אני אומרת בקול רועד ויוצאת מחדרי ויורדת במדרגות לאט ככל האפשר. "הפסדתי." הוא אומר ברגע שהוא מבחין בי. מילה אחת. מילה אחת. שמספיקה להכל. מילה אחת שגורמת לי ללכת לחדר הקטן, לפשוט את חולצתי ולחכות. "תתכופפי." הוא מסמן לי. אני מתיישבת בצורת עובר כלפי מטה. הגב המצולק שלי חשוף לעינו. אני שומעת את השוט יוצא ממקומו ואני מחכה. מחכה למכה הכואבת, הצורבת, שמרגישה כל כך רע. אבל זה בסדר, כי איכשהו בעולם המעוות הזה, התרגלתי למגע העור על גבי. והוא מצליף. חסר רחמים, פעם. פעמיים. שלוש. אחרי חמש עשרה הפסקתי לספור. הצרחה שלי נשמעת ברחבי הבית. אני מדמיינת את טום בקומה למעלה מצטנף עם גופתו של אחיו התאום, שומע את זעקותיה של אחותו, ויודע שאין ביכולתו לעשות דבר. רק אחרי שאני מרגישה שעיני מתחילות להיעצם בניגוד לרצוני והכאב חזק מנשוא, הוא מפסיק. "קומי. תנקי את עצמך." הוא מסנן מבין שינו אני מנסה לקום, ולא מצליחה. העצמות שלי מסרבות לשתף פעולה. "ביקשתי שתקומי!" הוא בועט ברגלי. אני מנסה שוב, בכל כוחי. וזה לא מספיק. אני שומעת את צעדיו המהירים של טום יורדים במדרגות "אני אנקה אותה." הוא מתנדב בשקט, אני רואה בין עיני הפתוחות לכדי חריץ את אבי מהנהן לו ויוצא מהחדר. "אני כל כך מצטער ליה. כל כך." אין בכוחי להגיב. אבל הוא מבין, הוא תמיד הבין, גם אחרי שאימנו נפטרה הוא נשאר פה. הוא לא היה חייב, אבא שלי הוא לא אבא שלו. אבל הוא נשאר, בשבילי. ועל זה, אני חייבת לו את חיי.

*******

היושש, הפרולוג יצא די קצר והפרק הראשון יצא בימים הקרובים. אשמח להערות ותגובות ❤❤