ליאה ג'קסון-תחילת הדרך|| מוקפא

פרק 1

היי, אני ליאה ג'קסון. טוב, טכנית, קוראים לי ליאונה ג'קסון, ליאה זה קיצור, אבל אף אחד לא מכיר
את השם הזה חוץ ממני, מאמא שלי ומפרסי, אח שלי. אפילו גייב, האבא החורג המגעיל שלי, לא יודע מה השם המלא שלי.
לאמא שלי קוראים סאלי ג'קסון. היא עובדת בחנות ממתקים. תמיד אומרים שאני דומה לה, וזה נכון,
אני דומה לה מאוד, חוץ מהעיניים. לפרסי ולי יש את אותן עיניים ירוקות. העיניים של אמא שלנו
מחליפות צבעים באור אבל במקור הן חומות.
פרסי הוא אחי הגדול. הוא גדול ממני בשנה. אם מסתכלים עלינו כשאנחנו ביחד, בקושי אפשר לזהות
שאנחנו אחים. פרסי הרבה יותר גבוה ממני, הפנים שלו מאוד שונות משלי והשיער שלו בצבע שחור.
אני נמוכה יחסית לגילי (אני בת 8 וחצי אבל תמיד אומרים שאני בוגרת לגילי) ורזה מאוד. לא משנה
מה אני אוכלת וכמה אני אוכלת, אני נשארת רזה. השיער שלי חום בהיר גלי ומגיע לי בערך עד אמצע
הגב.
ואבא שלי? אני לא יודעת. אני לא מכירה אותו. אמא שלי כמעט אף פעם לא מדברת עליו ואין לנו
תמונות שלו. כל מה שאני יודעת עליו בא מהשערות.
אני מניחה שיש לו עיניים ירוקות, אני מניחה שיש לו שיער שחור...
כל מה שאני זוכרת ממנו זה רק מין בוהק חמים כזה... אני לא יודעת להסביר.
אני חצויה. זה אומר שאחד ההורים שלי הוא אל. במקרה שלי זה אבא. בגלל זה אני לא מכירה אותו.
לא ידעתי שאני חצויה עד לפני חצי שנה בערך, כשהחבר הכי טוב שלי, לינוס, שהוא, אגב, סאטיר
(מהמותניים ומעלה בן אדם ומהמותניים ומטה תיש), אמר לי. אחרי שתקפה אותנו מפלצת, אבל זה
לא משנה. מה שמשנה זה שקבעתי עם לינוס שמחר בלילה אני פוגשת אותו באחת הסמטאות
שקרובות לבית שלי והוא יקח אותי למחנה החצויים. אני לא יכולה לחכות! לעזוב את הדירה הקטנה
שלנו, את הבית ספר שאני שונאת, את גייב... הדבר היחיד שמעציב אותי הוא הפרידה מאמא
ומפרסי. אבל אני בטח אפגוש את פרסי במחנה מתישהו ואמא... אני בטח אבוא הביתה מתישהו.
בינתיים אני מכינה מתנת פרידה מפרסי ואמא. צמיד שחור עם דוגמאות בירוק לפרסי (וצמיד זהה
בשבילי) ועגילים בשביל אמא. העגילים כבר מוכנים, רק נשאר לי לסיים את הצמיד.
עכשיו לילה. קר לי מאוד. לינוס שומר מחוץ לאוהל והסאטיר השני שבא איתנו (שאני לא מצליחה
לזכור את השם שלו) ישן בשק שינה בצד השני של האוהל. אני לא מצליחה לישון. ניסיתי להציע שאני
אשמור ולינוס ילך לישון אבל הוא לא מסכים. הוא אמר שאני רק בת 8 וחצי, אז אני קטנה מדי בשביל
לשמור לבד. במקום לשמור ולעשות משהו מועיל עם זה שאני לא מצליחה לישון, אני סתם שוכבת
בשק השינה שלי וחושבת. חושבת על פרסי, חושבת על אמא, חושבת מתי סוף סוף נגיע למחנה
הזה...
הלכנו הרבה זמן ביום שאחרי. עד שהגענו למקום שאפשר לעצור ולנוח בו, השמש כבר התחילה
לנטות למערב. עצרנו לאכול ולשתות באיזה קניון שמצאנו והמשכנו ללכת. נשארו לנו בערך עוד
יומיים עד שנגיע למחנה, לפי מה שלינוס אמר. אנחנו כבר קרובים ללונג איילנד.
בלילה נרדמתי בשנייה. אולי כי בלילה שלפני כמעט לא ישנתי.
חלמתי על אמא שלי ועל פרסי. שניהם היו ערים והם ישבו במיטה של פרסי. פרסי נראה קרוב לבכי
ואמא ניסתה להרגיע אותו.
"אבל מה אם היא לא תחזור?" שאל פרסי בקול חלש.
בס"ד
"היא תחזור, פרסי. אל תדאג."
"איך אני יכול לא לדאוג כשאחותי נעלמה פתאום?"
"אני יודעת איך זה מרגיש," אמרה אמא. "היא הבת שלי, אבל אני בטוחה שהיא בסדר. אל תדאג,
פרסי, היא לא מתה."
"איך את כל כך בטוחה?"
"אני פשוט יודעת. חושים של אמא."
לא יכולתי לא לחייך. גם מתוך חלום. אמא שלי תמיד אומרת על משהו שהיא לא יכולה להסביר שזה
"חושים של אמא". הפעם היא צדקה. אני באמת בסדר. הלוואי שיכולתי לדבר איתם.
התעוררתי ובגלל החלום התחלתי שוב לחשוב עליהם.
רציתי שהם יהיו לידי. שניהם.
רציתי שוב לישון עם פרסי כי היה לי חלום רע ואני לא יכולה ללכת למיטה של אמא כי גם גייב ישן
שם.
רציתי להיות עם שניהם בחופשה במונטוק בבקתה הקטנה שלנו.
רציתי לאכול איתם ממתקים כחולים שאמא הביאה מהעבודה.
רציתי לחזור לתקופה שזה היה רק שלושתנו. אוקיי, תיקון, רציתי לחזור לתקופה שגם אבא שלי היה.
אני לא זוכרת את התקופה הזאת כי רק נולדתי אז אבל אני עדיין רוצה לחזור לשם.
במחשבות האלה נרדמתי שוב. הפעם לא חלמתי, או שלא זכרתי את החלום.
"ליאה. ליאה! קומי!"
התעוררתי בבת אחת. "מה קרה?"
"צריך להמשיך ללכת. לינוס מריח מפלצות."
"מפלצות?!"
בחיים לא התארגנות כל כך מהר. תוך חמש דקות היינו מוכנים לזוז.
לינוס והסאטיר השני (שעדיין לא הצלחתי לקלוט את השם שלו!) התעקשו לסחוב את כל הדברים כדי
שאני אהיה חופשיה ללכת מהר ולהיות בהיכון עם הקשת.
לא סיפרתי עדיין על הקשת.
כשרק יצאנו למסע לינוס החליט שכדאי שיהיה לי כלי נשק כדי שאם יתקפו אותנו מפלצות אני אוכל
להתגונן ואולי לחסל אותן.
הוא נתן לי סיכת שיער לבנה מבריקה. בהתחלה לא הבנתי מה אני אעשה עם זה ואז הוא הסביר לי
שאם אני לוחצת על הראש של הסיכה היא הופכת לחץ וקשת. הוא אימן אותי בלירות חצים ונעשיתי
טובה בזה יותר ויותר בכל פעם שהתאמנתי.
עכשיו התפקיד שלי היה להיות בכוננות עם הסיכה ביד שלי ובשנייה שאני רואה מפלצת - לירות בה.
והמפלצת הגיעה. למזלי הייתה רק אחת. היא נראתה כמו בן אדם רגיל אבל היה לה שיער מאש.
יריתי בה חץ. היא התחמקה.
בס"ד
"ליאונה ג'קסון," היא לחשה. "כמה זמן חיכיתי כדי לראות אותך."
יריתי בה עוד חץ. היא התחמקה עוד פעם. לינוס והסאטיר השני התכוונו לבוא לעזור לי אבל לא
הייתי צריכה. יריתי במפלצת שלושה חצים אחד אחרי השני. מהשניים הראשונים היא התחמקה.
השלישי פגע בה בלב.
היא צווחה והתפוגגה לאבק.
"כל הכבוד ליאה!" אמר לינוס.
"מסתבר שאני יודעת לחסל מפלצות. כדאי שנמשיך ללכת. אנחנו אמורים להגיע למחנה מחר, נכון?"
"כן," אמר הסאטיר שלא זכרתי איך קוראים לו.
"אז בואו נמשיך ללכת. אתם מריחים עוד מפלצות?"
שניהם הנידו בראשיהם.
"אם נלך מהר יכול להיות שנגיע למחנה היום בערב," אמר לינוס.
"אז נלך מהר," אמרתי. "אני רוצה כבר להגיע למחנה הזה."
והתחלנו ללכת. בקצב מהיר הרבה יותר מבדרך כלל. עצרנו לקנות אוכל רק פעם אחת ואכלנו אותו
תוך כדי הליכה. בערב הגענו לגבעה שעליה ניצב עץ אורן גדול.
"ברוכה הבאה לגבעת החצויים," אמר לינוס.
נכנסנו למחנה והלכנו לבניין המרכזי כדי לפגוש את כירון, לפי מה שהם אמרו.
כירון הוא קנטאור, מסתבר.
לינוס והסאטיר השני דיברו איתו קצת. קלטתי רק משפט אחד: "היא תישן בינתיים בביתן אחת
עשרה. לפחות עד שאביה יכיר בה."
לינוס הנהן והתקרב אלי.
"בואי," הוא אמר. "אני אראה לך איפה תישני."
המחנה היה מדהים. היה שם מגרש כדורעף ששיחקו בו כמה חניכים, היה שם בית חווה ענקי, היו
שדות תות ענקיים שהסתובבו בהם סאטירים וניגנו בחלילי רועים, וחניכים שקטפו תותים ושמו אותם
בתוך ארגזים, היה שם יער ענקי שהתפרש על רבע מהשטח של העמק, היה שם מטווח חץ וקשת,
הייתה שם זירת לחימה, אגם לשיט בקאנו, אורוות עם פגסוסים, מטווח כידונים, אמפיתיאטרון ועוד
מלא דברים.
בשלב הזה פגשנו ילדה בלונדינית עם עיניים אפורות שנראתה גדולה ממני בערך בשנה.
"אנבת'!" קרא לינוס. "בול בזמן. את יכולה ללוות את ליאה לביתן אחת עשרה?"
"בסדר," אמרה אנבת'.
הגענו לביתנים. הם היו מסודרים בצורת ח'.
כל ביתן היה שונה מהאחרים. היו ביתנים שנראו ריקים.
לינוס הצביע על ביתן מספר אחת עשרה, שהיה הכי דומה לביתן רגיל של מחנה קיץ אבל על החזית
שלו היה הסמל של הרמס, נדמה לי שקוראים לזה קדוקאוס.
בס"ד
בפנים היו הרבה מאוד ילדים וילדות. יותר ילדים ממיטות. היו שקי שינה פרושים על כל הרצפה.
"פה את תישני, ליאה."
היא נכנסה איתי לביתן.
"קבועה או לא?" שאל מישהו.
"לא ברור," אמרה אנבת'.
כל החניכים נעצו בי מבטים ובחנו אותי. לא הרגשתי בנוח. הייתי הכי קטנה שם.
כמה בנות הסתכלו עלי כאילו "אומייגאד מה היא לובשת?"
נעצתי בהן מבטים חזרה. לא הייתה לי שום כוונה לבטוח במישהו מהביתן הזה.
מי שנראה הכי מבוגר שם ניגש אלי.
אנבת'" "שלום, ליאה, אני לוק. אני המדריך של ביתן הרמס." הוא פנה לאנבת'. "את יכולה ללכת, תודה,
"ביי."
אנבת' יצאה מהביתן.
לוק הראה לי שטח קטן ליד הקיר ואמר: "זה המקום שלך, ליאה. תרגישי בנוח."
לא בדיוק יכלתי להרגיש בנוח אבל הנחתי שם את שק השינה שלי ואת התיק הקטן שלקחתי מהבית
כשברחתי.
נשענתי על הקיר והנחתי את ראשי בין ידי. שקעתי במחשבות על הבית. על פרסי ואמא. התגעגעתי
אליהם. קודם, בסיור במחנה, המחשבה של "וואו פרסי היה אוהב את המקום הזה!" הייתה בלתי
נמנעת.
נשארתי ככה עד ארוחת הערב.
ידענו שהגיעה שעת ארוחת הערב בגלל צפירת קונכייה.
לוק צעק: "אחת עשרה, להסתדר!"
כולנו הסתדרנו בטור לפי סדר הגעה למחנה, אז הייתי אחרונה.
חניכים יצאו גם מהביתנים האחרים, חוץ משלושת הביתנים הראשונים וביתן שמונה.
הצטרפו אלינו גם כל היצורים הלא-אנושיים שחיים במחנה.
ארבעה מהשולחנות היו ריקים אבל השולחן של הרמס היה עמוס מאוד. בקושי היה לי מקום על
הספסל. מזל שאני קטנה כל כך.
אנבת' ישבה בשולחן שש עם כמה ילדים שנראו פחות או יותר כמוה.
כולם דיברו עם חברים שלהם, חוץ ממני.
בשלב מסוים כירון הלם בפרסה על הרצפה וכולם השתתקו. הוא הרים כוס. "לחיי האלים!"
כולם הרימו כוסות. "לחיי האלים!"