מי רצח את שרון וייס?

פרק 2: קצה חוט

"מצטער לא התכוונתי להפחיד אותך, אני מהמשטרה כמו שאת רואה ואסור לך להיות כאן, כדאי שתלכי עכשיו" הסביר  השוטר במעיל הגדול שעדיין היה מבולבל מעט מהצעקה של ספיר,
"הכל בסדר? מה קרה?" שאלה אמילי כשהיא מתנשפת לאחר שבאה לשם בריצה בגלל הצעקה של ספיר
וכהבחינה בשוטר הוסיפה " אנחנו עברנו פה במקרה, מייד אנחנו הולכות, בואי ספיר" משכה את ספיר אחרייה ושתייהן רצו לאופנוע.
"הבהלת אותי עם הצרחה שלך, הייתי בטוחה שקרה לך משהו" אמרה אמילי תוך כדיי שהיא פותחת את הארגז כדיי להוציא את הקסדות,
" את נבהלת? מה אני יגיד? השוטר ההזוי הזה בה מאחוריי פתאום בזמן שאני שקועה בלחפש סימנים לרצח, הייתי בטוחה שהולכים לרצוח גם אותי " ענתה בזמן שהיא מסדרת על ראשה את הקסדה של אמילי.
"טוב בסדר, לכאן נחזור רק בליילה ונביא ציוד איתנו כי באור יום אי אפשר, בינתיים אוליי נלך לנחם את המשפחה של שרון ולשמוע מהם אוליי קצת יותר פרטים על המקרה מה את אומרת?" שאלה,
"אוקיי נשמע הגיוני" ענתה ספיר כשהיא מנידה בראשה כהסכמה,
"טוב, אז מה הכתובת שלהם? "  שאלה אמילי,
ספיר אמרה לה את הכתובת והשתיים נסעו לבית משפחת המנוחה.
ספיר דפקה על הדלת, לאחר כמה שניות הדלת נפתחה כשמולם אישה שדומה מאוד לשרון רק מבוגרת יותר, עינייה היו אדומות ונפוכות מבכי.
" היי ספיר מה שלומך מתוקה? בואו תכנסו" הזמינה אותן פנימה,
השתיים נכנסו לסלון " משתתפת בצערכם" אמרה אמילי לאישה שמולה " אותך אני לא זוכרת, את גם מהכיתה של שרון?" שאלה,
"כן אני לומדת באותה כיתה שלה ושל ספיר",
"אני נורית אמא של שרון, נעים מאוד" לחצה את ידה תוך כדיי שדמעות פורצות מתוך עינייה,
" נורית אני כל כך מצטערת, הייתי גם קשורה אלייה היא הייתה חברה מדהימה" אמרה ספיר בזמן שהיא מחבקת את נורית חזק והשתיים החלו לבכות,
"שבו, אתן רוצות תה, עוגיות, משהו?" אמרה האמא אחריי כמה שניות כשהיא מנגבת את דמעותייה בשרוול חולצתה,
"אני ישמח למשהו קר רק" ענתה ספיר,
" אני ימזוג לך כוס קולה, מה איתך? מה את שותה?"
שאלה את אמילי,
"אני גם ישתה כוס קולה תודה רבה".
בזמן שנורית הלכה להביא להן לשתות אמילי החלה לסרוק בעינייה את הסלון, היה זה סלון מרווח עם רהיטים מעץ כהה וציורים גדולים וסוראליסטים של הצייר סלבדור דאלי היו תלויים על הקיר, היו גם תמונות של כל בני המשפחה מכל מיניי אירועים וטיולים שונים,
"תשאלי אותה לגביי הגופה, אם היו עלייה חבלות או סימנים כל שהם" ביקשה אמילי מספיר,
"למה דווקא אני?",
"כי אותך היא מכירה, זה חשוב, תשאלי אותה" ביקשה,
"טוב בסדר" ענתה ספיר בזמן שנורית חזרה עם בקבוק קולה קרה ושלושה כוסות זכוכית ארוכות,
נורית התיישבה מולן ולאחר כמה שניות שלגמו מעט מהכוסות שאלה ספיר בעדינות " נורית כשמצאו את הגופה היו עלייה אייזה שהם סימנים? משהו?"
"היו רק שניי סימנים, היא נחבלה בראשה וגם היה סימן חניקה על הצוואר שלה" יבבה נורית בזמן שהיא מנגבת את דמעותייה בחתיכה של נייר טישו,
ספיר שמה יד על כתפה בכדיי לעודד ושאלה "זה בסדר אם ניגש אני ואמילי לחדר של שרון, הרבה זמן לא הייתי כאן"
שאלה בהיסוס,
" כן ברור מתוקה, רק על תזיזי דברים אני רוצה שהחדר ישאר כמו שהוא" ביקשה,
השתיים עלו למעלה לחדר,
החדר היה מרווח, באמצע עמדה מיטת אפיריון לבנה,
מצידיה היו שתי שידות קטנות לבנות, מול היה ארון ענקי ומרווח שתאם את השידות ומראה גדולה תואמת לייד.
פתאום אמילי הבחינה במכתב שהיה מונח על השידה
הושיטה ידה ופתחה, היו שם צילומים של הגופה ושל הסימנים עלייה,
" ספיר את גאון, בזכותך מצאנו את זה" אמרה אמילי תוך כדיי שהיא מצלמת עם הנייד שלה את התמונות ומחזירה למקום.
" בנות הכל בסדר שם?" שאלה האמא כשצעדייה הולכים ונעשים קרובים,
" כן בסדר גמור, כבר אנחנו באות" ענתה לה ספיר כשהשתיים באות לצאת עד שספיר הבחינה במכתב מקושט בלבבות מתחת למיטה הרימה ודחפה במהירות לתוך התיק שלה.
נורית הגיע ושאלה "אתן רוצות לשתות עוד משהו בנות, אוליי מהעוגה שסבתא של שרון הכינה? ",
"לא תודה נורית, רק היה חשוב לי לבוא ולנחם אותכם,
כל כך משתתפת בצערכם, אם תצטרכי משהו תתקשרי אליי" השיבה ספיר בזמן שחיבקה אותה,
" אוקיי, שמרו על עצמכן מקסימות, ותודה שבאתן אתן ילדות נהדרות" ליוותה אותן נורית לדלת הכניסה בזמן שהן חיבקו ונפרדו ממנה לשלום.
"גם אני מצאתי משהו" חייכה ספיר בגאווה אחריי שהתרחקו מעט מהבית של משפחת וויס,
פתחה את התיק והוציאה את המכתב,
השתיים החלו להתבוננן ולקרוא אותו,
במכתב מעוטר הלבבות היה רשום כך:
" אהוב שלי אני יודעת שאנחנו לא יכולים להיות ביחד עד שלא תפרד מימנה בזמן המתאים, אבל אני לא יכולה להתאפק מלכתוב לך כמה שאני מתגעגעת לנשיקות שלך,
לחיבוק החם והאוהב שלך וכל הליילות המטורפים שלנו יחד,
מחכה כבר לראות אותך שוב,
שלך לתמיד,
שרון".
" לשרון היה בן זוג? לא ידעתי" שאלה אמילי בפליאה.
"לא שידוע לי, מאוד מוזר, ממי הוא צריך להפרד שיוכלו להיות יחד ולמה אף פעם היא לא סיפרה לי עליו כלום?"
שאלה את עצמה ספיר,
אמילי הרגישה עוד יותר מבולבלת וענתה "תקשיבי, מה שנעשה זה ככה, מחר ב23:00 אני יביא איתי ציוד ויאסוף אותך מהבית ונלך לירקון להמשיך לגשש, אולי נמצא שם משהו..",
"טוב קבענו" ענתה בזמן שהיא מתיישבת מאחורייה באופנוע והחלו להתקדם בחזרה לבייתן.
המשך יבוא...