מי רצח את שרון וייס?

פרק 3-תיבת העץ:

אמילי וספיר הגיעו לבית של ספיר,
" טוב אמילי, תודה על העזרה ביי לבינתיים, נתראה מחר בבית הספר" אמרה ספיר תוך כדיי שהיא יורדת מהאופנוע,
" ביי ספיר, שיהיה ערב נעים, נתראה " ענתה אמילי בזמן שהיא מתניע את האופנוע ומתחילה להתרחק לאט לאט משדה הראייה של ספיר.
כשספיר נכנסה היא הבחינה באמא שלה יושבת בסלון,
" אמא את לא מאמינה אייזה יום היה לי היום, בבוקר שבאתי גיליתי שחברה שלי שרון..."
"ספירי מותק לא עכשיו, את לא רואה שאני בשיחת פלאפון חשובה מהעבודה כרגע? אני יתפנה אלייך יותר מאוחר" קטעה את דברייה והמשיכה לשוחח בנייד.
" אף פעם זה לא זמן טוב אליי" מלמלה ספיר לעצמה כשהיא נגשת למטבח לחמם מהאוכל שאמא הזמינה כמו בכל יום.
הבית של הורייה של ספיר היה מאוד מרווח ומעוצב בסגנון הייטקיסטי,
הכל היה נקי ומתוקתק, כל הארונות נצצו בצבע כסוף והטלויזיה שבסלון הייתה ענקית ובולטת,
כשסיימה לאכול עלתה לחדרה וזרקה את הילקוט על המיטה הגדולה שלה,
החדר של ספיר היה מעוצב בצבעיי סגול לילך ולבן,
אמא של ספיר האמינה שלפי הפאנג שוואי השילוב של סגול ולבן ישרו רוגע ויעזרו לספיר להתרכז בלימודים.
בינתיים גם אמילי כבר הייתה בבית ובדיוק סיימה לטגן לעצמה נקנקיות וציפס שאביה השאיר עבורה להפשרה על שיש המטבח, הייתה זאת דירה קטנה עם רהיטים ישנים מעט וספה שחורה מעור.
לאמילי לא הייתה אמא אביה גידל אותה מהיום שבוא נולדה משום שכשנולדה אמא שלה סבלה מדיכאון ליידה
ושמה קץ לחייה תוך שלושה שבועות.
נשמעו דפיקות בדלת ואמילי שאלה "מי זה?"
"זה אני אבא" נשמע קולו של אביה מעיבר לדלת,
אמילי פתחה את הדלת,
" מה שלום הגברת הקטנה שלי? " שאל האבא בחיוך רחב כשהוא נושק למצחה קלות,
בגדיו היו ישנים ופניו עטורות הקמטים היו נראות עייפות.
"היה לי יום הזוי, מסתבר ששרון מהכיתה שלי נרצחה אתמול בליילה" ענתה,
" באמת, איך זה קרה? " האבא שאל כשעל פניו הבעה מופתעת והתיישב לייד בתו,
"אתה רוצה ציפס ונקניקיות? טיגנתי לנו"  הציע אמילי,
" כן נסיכה שלי אני באמת כבר רעב, גם לי היה יום לא קל בכלל אבל נדבר על זה אחר כך, קודם אני רוצה לשמוע על היום שלך" השיב,
"אז שרון מהכיתה שלי נרצחה וחברה שלה ספיר רצתה למצוא את הרוצח אז החלטתי לעזור לה, אוליי תוכל להביא לנו מהציוד שלך?" שאלה,
" איימי זה מסוכן מידיי, את יודעת שאני לא יסכים לתת יד למשהו שיסכן את הבת היחידה שלי, תשאירי למשטרה את העבודה",
"אבא אני ילדה גדולה, אני יודעת מה לעשות, אל תשכח שגם למדתי מהטובים ביותר " ענתה לו בקריצה,
" לא אני לא מוכן לזה מצטער, מספיק דאגות יש לי על הראש",
" טוב אז אל תעזור" ענתה בכעס,
" איימי היה לי גם ככה בלאגן בביטוח הלאומי וכנראה שזה יקח עוד המון זמן עד שיאשרו לי את הכסף ועד אז נצטרך להסתפק במועט אז אני מבקש ממך שתקשיבי לי לשם שינוי ותפסיקי לעשות דברים שיכולים להגמר לא טוב"
" טוב בסדר" ענתה בתון מאוכזב כשהיא מגישה לו את צלחת האוכל והסכום,
אחריי שסיימה לאכול התקלחה ונכנסה לחדרה,
בחדר הייתה מיטת נוער, טלויזייה קטנה וארון גדול שאמילי הדביקה עליו ציורים שציירה ופוסטרים של להקות רוק מחו"ל שהיא אוהבת לשמוע,
היא התלבשה בפיג'מה והפעילה מוזיקה בנסיון להשתיק את המחשבות שמתרוצצות בלי סוף בראשה ונשכבה על המיטה לנוח.
כשהגיע הבוקר אמילי פגשה את ספיר במסדרון בית הספר לפניי  תחילת השיעור הראשון "איך ישנת?" שאלה ספיר את אמילי,
"בסדר, לקח לי זמן להרדם אבל ישנתי לא רע, ואת?"
"זוועה, התעוררתי 4 פעמים" ענתה בפיהוק גדול.
הצלצול נשמע ברקע וקטע את שיחתן, השתיים נכנסו והתיישבו בכיתה, אמילי התיישבה במקומה לייד ליז שהייתה הילדה החכמה והחנונית יותר שבכיתה וספיר התיישבה לייד שני חברתה,
"שני איך את? הכל בסדר?" שאלה ספיר שראתה את שני עם פנים נפולות במקצת,
" לא משהו, כאילו לא מספיק מה שקרה עם שרון עכשיו גם שגיא נעלם לגמריי", שגיא היה החבר של שני שבדיוק לא מזמן השתחרר מהצבא הם יצאו יחד כבר חצי שנה,
" מה זאת אומרת נעלם? לאן הוא נעלם? הוא לא מדבר איתך או משהו כזה?" שאלה ספיר בפליאה,
" לא, הוא נעלם לגמריי כבר יום שלם שהמשטרה לא מוצאת אותו והמשפחה שלו כבר בלחץ" הסבירה,
" וואוו זה נורא, רק שזה לא הרוצח של שרון תפס אותו"
" אל תלחיצי אותי עוד יותר" פלטה שני בכעס,
"בנות שקט שם, אתן מפריעות לשיעור" נזפה בהן המחנכת רווית בזמן שהיא מסובבת אלייהן את מבטה,
השתיים שתקו והמשיכו להעתיק מהלוח.
יום הלימודים נגמר וכל התלמידים קמו במהירות מהכיסאות,
"את זוכרת שהיום אני אוספת אותך ב23:00 נכון?" שאלה אמילי את ספיר,
"כן כמובן"  ענתה,
" מעולה, תנוחי לפניי שיהיה לך כוח" השיבה בחיוך,
"מה יש לך למה את נראית ככה, זה בגלל שרון? " שאלה אמילי כשהבחינה בעצב על פניה של ספיר,
" כן גם, מסכנה שני עכשיו גם חבר שלה שגיא נעלם ולא מוצאים אותו, אני דואגת שהרוצח לא עשה לו משהו, שני מטורפת עליו, אין לי מושג איך היא תיקח את זה" הסבירה ספיר,
" וואוו עכשיו בכלל אנחנו חייבות למצוא את הרוצח הזה, יכול להיות ששגיא עדיין חיי ובסכנה" ענתה,
"צודקת, טוב אבא שלי מחכה עם הרכב דברי איתי,
נתראה ב23:00, ביי בינתיים" אמרה בזמן שהיא מגבירה צעדים לעיבר המרצדס השחורה של אביה.
אמילי התקדמה לעיבר האופנוע וגם נסעה לבייתה.
עברו כמה שעות והשעה הייתה רבע ל23:00 כשהנייד של ספיר צלצל והעיר אותה משנתה,
" הלו, אמילי? " ענתה בקול מנומנם כשהיא מבחינה בחצי עין בשמה של אמילי על הצג,
"את ישנה? קומי יש לך רבע שעה להתארגן אני יוצאת עכשיו מהבית" ציוותה עלייה,
" כן הייתי עייפה, אל תדברי אליי ככה אני לא עובדת אצלך" ענתה ספיר בכעס,
" טוב פרינססה, התועילי בטובך להיות מוכנה ב23:00 כמו שקבענו אני מאוד לא אוהבת שמאחרים ונותנים לי לחכות"
הסבירה אמילי באיטיות,
"טוב אני קמה, קרצייה, תתקשרי אליי שאת מגיע, ביי בינתיים" ניתקה ספיר, הלכה לשטוף פנים ולבשה טישרט לבנה וטייץ שחור,
לאחר מכן מזגה לעצמה כוס מים ובזמן שלגמה את הלגימה הראשונה הפלאפון צלצל,
" כן אמילי..."
" תצאי החוצה אני מחכה לך מחוץ לשער עם האופנוע"
ביקשה,
ספיר יצאה לכיוונה "הבאת איתך ציוד?" שאלה כשהייתה כבר מול אמילי,
"ברור, אני תמיד מקיימת הבטחות" ענתה אמילי כשהיא מצביע על הארגז של האופנוע,
" מה הבאת?" שאלה ספיר בחיוך,
" תראי כשנגיע, קדימה תעלי אין לנו את כל הליילה" ענתה אמילי בקוצר רוח וסימנה לה לשבת מאחורייה.
כשהשתיים הגיעו מתחת לגשר נהר הירקון הן ירדו מהאופנוע ואמילי פתחה את הארגז, הכניסה את הקסדות והוציאה שקית גדולה ופתחה אותה "אז הבאתי כאן 2 פנסים גדולים כדיי שנוכל לראות בליילה, צוקר חשמלי לכל אחת למקרה שמישהו ינסה לתפוס אותנו, והאביזר האהוב עליי 2 שעוניי יד מיוחדים" הציגה בפניי ספיר את הציוד בגאווה.
"מה נעשה עם שעוניי יד חוץ מלדעת את השעה, לא היה לאבא שלך משהו יותר רציני?" שאלה בזלזול,
"חכי ותראי, קחי את זה ותפעילי" הסבירה אמילי וספיר לחצה על הכפתור בשעון בזמן שגם אמילי הפעילה את שלה,
"עכשיו תשימי את האוזנייה הזאת עלייך" והגישה לה אוזנייה קטנה שקופה בזמן ששמה לעצמה את השנייה,
"את שומעת אותי?" שאלה אמילי כשהיא מדברת לתוך השעון,
"כן, מגניב, זה מאוד נוח" אמרה ספיר בחיוך,
" תלחצי עכשיו על הכפתור הזה" ביקשה אמילי כשהיא מצביע על הכפתור השמאלי בשעון,
ספיר לחצה " וואוו אני רואה אותך ואת העצים סביבך דרך השעון",
"מעולה, במידה ואת לא מסתדרת, חוששת ממשהו או מישהו פשוט תלחצי ותקראי לי, או שבמידה שאת לא מוצאת אותי ולא משיגה תפעילי גם את המצלמה ואז תוכלי לראות איפה אני, עכשיו אני ילך לחפש שם ואת תחפשי כאן" הצביע אמילי על העץ שהיה מולם והתחילה להתקדם לצד השני,
אחריי 20 דקות של חיפושים בערך כשספיר ניסתה למצוא בין העצים רמז או חפץ שקשור לרצח פתאום...
"בווו" "אהההה " צרחה ספיר בזמן שאמילי החלה לצחוק צחוק מתגלגל מולה, "את מטורפת, מה את מפחידה אותי ככה בסיטואציה כזאת ועוד בליילה?" רטנה בה ספיר,
" הייתי חייבת, זה כל כך מצחיק כמה שזה קל להפחיד אותך" המשיכה לצחוק,
" זה לא מצחיק, אני הולכת מכאן, רגע אחד, אוליי את בכלל רצחת אותה ואת עוזרת לי כדיי למנוע את זה שהעלה על זה שזאת את? את הריי לא חיבבת אותה כל כך" תקעה בה ספיר מבט חשדני,
" התחלקת על הראש או מה? ברור שלא אהבתי אותה במיוחד, היא תמיד חשבה שהיא יותר טובה מאחרות רק בגלל שהיא יפה ועשירה יותר מכולן, אבל שאני ירצח בגלל זה? את שומעת את עצמך?" כעסה אמילי,
" טוב מצטערת אוליי קצת הגזמתי" התנצלה בפנייה,
" רגע ספיר מה זה לייד הרגל שלך?" שאלה אמילי כשהיא מצביע לעיבר רגלה הימנית,
"זה נראה כמו משהו מעץ" ענתה ספיר כשהיא מתבוננת בזה מקרוב יותר,
השתיים החלו לחפור והוציאו תיבת עץ ישנה,
" תפתחי אותה כבר" העיצה בה ספיר ברוב התרגשות לאחר כמה שניות,
"היא לא נפתחת זה נעול עם מפתח"
ענתה בזמן שהיא מנסה לפתוח,
" תביאי את זה " חטפה ספיר את התיבה וניסתה לפתוח בעצמה עם סיכת ראש שהוציאה משיערה אך ללא הועיל,
"טוב בואי נחזור כבר מאוחר, אני יקח את זה אליי וינסה לפתוח בבית שלי עם כלים יותר מתאימים" אמרה אמילי
והשתיים עלו על האופנוע והתחילו לנסוע חזרה.
המשך יבוא...