Can't Think Straight - Larry Stylinson

1

זה רק תחילת הקיץ.
השמש כלכך חמה על פניו של לואי שהוא יכול להרגיש את עצמו מאדים.
״כלכך פאקינג חם כאן״ לואי נאנח בקול.

״זה קיץ אתה יודע, אני לא חושב שזו בעיה״

״לא אמרתי שזאת בעיה, ליאם״ לואי מגלגל את עיניו, לוקח את המגבת המונחת לידו ומכסה את פניו.

התראה חזקה מפריעה ללואי בשינת היופי שלו, ״אתה יכול בבקשה לכבות את השיט הזה? אני מנסה לנוח כאן״ לואי אומר תוך שמסתובב על צידו, גבו לליאם.

״אתה יכול לבקש יפה אתה יודע״ ליאם ממלמל כאשר מכבה את ההתראה.
״זאת ההתראה שלנו לחזור בחזרה פנימה, אחרת הם לא יתנו לנו לצאת שוב.״ ליאם מארגן את דבריו שהניח על רצפת החוף. ״קום לואי אנחנו צריכים לחזור״.

לואי נאנח בעצבנות וקם במהירות, לוקח את דבריו ונכנס בחזרה לפנימייה.
זה פאקינג כלא. מה אני עושה פה בכלל? אני עוד שנייה בן 18 אני כבר לא צריך את המקום הזה. חושב לעצמו לואי.

לואי הגיע לפנימייה לפני כ11 שנה, כשהיה בן 6.
הוא מאוד מעריך את האנשים שגידלו אותו כאן- סנדרה, מנהלת פנימיית סיינט צ׳ארלס. בן, הטבח של הפנימייה שהיה מגניב ללואי לחדר שוקולדים וחטיפים בכל שבוע מאז שהגיע. לואי מאשים אותו בבטן התחתונה הקטנה שטיפח במהלך השנים. ואחרונה חביבה- את ג׳סיקה, עוזרת הבית של הפנימייה. היא תמיד הייתה שם בשבילו כאשר נכנס להתקפי זעם וחרדות מאז מה שקרה עם אמא ואבא שלו.
אמא ואבא שלי.
הוא לא יודע מתי הוא יהיה מוכן לדבר עליהם שוב. לא מאז אותו היום.
עם כמה שהוא מעריך את מי שגידל אותו כאן, הוא לא סובל את הילדים שחיים איתו ואת העובדה שאין לו את החופש שהוא יודע שיש לילדים בגילו מחוץ לפנימייה.

לואי נכנס אחרי ליאם בחזרה לפנימייה, הולך ישר לחדרו. בחדר הוא ישן עם ליאם, הם החברים הכי טובים בפנימייה הזאת. במקום כזה אם אתה לא מוצא לפחות מישהו אחד שיהיה איתך, נדפקת.

לואי וליאם נכנסו לחדרם, ובשנייה שנכנסו נשמעה דפיקה על דלת חדרם. הדלת נפתחת ובכניסה עומדת ג׳סיקה, ״תתארגנו זריז, לסנדרה יש הודעה לכולנו״ היא אומרת בחיוך, לואי מסתובב ופותח את פיו לענות, אך ג׳סיקה קוטעת אותו עוד לפני שהתחיל לדבר, ״אל תנסה לשאול מה היא רוצה להודיע לואי, אתה כבר יודע שאני לא יודעת.״ היא קרצה ויצאה מהחדר, סוגרת את הדלת מאחוריה.

״מה הם רוצים להודיע לנו? סוף סוף משתחררים מהכלא?״ לואי שואל בציניות.

״אולי זו שוב סתם הודעה כמו ׳אף אחד לא יוצא לחוף עד שכולם מתנדבים לסדר ולנקות משהו אחד מהחצר הקדמית׳ או שיט אחר״ ענה ליאם תוך שהכין את דבריו למקלחת. ״טוב אני הולך להתקלח מהר וארד למטה כשתתקלח, אני אגיד להם שאתה מתארגן.״ לואי הנהן ומלמל תודה קטנה כשיצא ליאם מהחדר.

~

כשלואי יורד למטה הוא מוצא את כל ילדי הפנימייה כבר יושבים על הספות והרצפה, מחכים רק לו.

״הו, הנסיך הגיע״ קרא רוי והשתחווה ללואי כשחלף על פניו וחצה את החדר.

״אויש תודה רוי, חיכיתי שתבין שאתה הצפרדע במקרה שלנו״ ענה לו לואי עם פרצוף מתנשא. רוי גילגל את עיניו והתיישב בחזרה במקומו על יד איימי.

הם לא הרבה ילדים בפנימייה. כל אחד שם הצטרף בשנה אחרת בחייו של לואי והם גדלו כמו אחים. הוא וליאם בערך החברים הכי טובים, הם הגיעו יחד לפנימייה באותה השנה ומאז נשארו יחד. היום הם בדיוק 17 נערים ונערות בפנימייה.

לואי כבר רגיל לקריאות האלה לסלון, אלה הסימנים שמישהו חדש מגיע.
עם כמה שלואי נראה אדם מרוחק, הוא יותר מישמח אם יגיע כבר הבן אדם המיוחד בשבילו. לפחות שמשהו טוב יצא מהמקום הזה. שוב, לא שהוא לא מעריך את מה שעשו כאן בשבילו.

לאחר שלואי התיישב ליד ג׳ייד, סנדרה נכנסה לסלון וביקשה מכולם להיות בשקט, הנה זה מתחיל.

״שלום ילדים, כפי שהבנתם יש לי הודעה לתת. לא, הפנימייה לא נסגרת לואי,״ סנדרה מסתכלת על לואי עם חיוך קטן בזמן שלואי מגלגל אליה עיניים, ״חשבתי שממקומי להודיע לכם שבמהלך השבוע יצטרף למשפחה שלנו נער חדש.״ סנדרה הודיעה. בסלון החלו קולות לחשושים והמומים מהחדשות, לואי וליאם הסתכלו אחד על השני עם חיוך מזלזל וגלגלו עיניים, ״טירונים״ חשב לעצמו לואי.

״אני לא הולכת לפרט לכם עליו, אני אתן לו לעשות זאת במקומי אם הוא ירצה. אני רק אוכל להגיד לכם שהוא בן 17 בחודש הבא ושמו הארי. לואי וליאם, מכיוון שאתם הכי ותיקים בפנימייה והיחידים שישנים בחדר של ארבעה הארי יכנס להיות איתכם בחדר. אני מקווה שאתם תעזרו לו להרגיש בבית ותקבלו אותו בדיוק כמו כל חבר אחר שלכם כאן. תזכרו תמיד שיש סיבה למה כל אחד מכם כאן, אתם צריכים להיות כאן אחד בשביל השני.״
סנדרה סידרה את שיערה הקצר ולקחה נשימה עמוקה, ״הוא יגיע תוך ארבעה ימים, אני סומכת על כולכם שתעזרו לו.״ היא סיימה ויצאה מהחדר.

״איזה פאקינג באסה״ לואי שיחרר בקול קטנוני.

״מה הבעיה עכשיו?״ שאל נייל מצידה של אמיליה, ״הרי גם ככה זה רק ליאם ואתה בחדר, למה אתה מתלונן? בסך הכל עוד ילד אחת איתכם״

״אמ נייל אני לא חושב ששאלתי את דעתך״

״תרגע, לואי. נייל לא מנסה לעקוץ אותך״ התערבה אמיליה.

״ברור שתתערבי, הרי חבר שלך לא יכול להתמודד לבד נכון?״ לואי גילגל את עיניו והתרומם ממקומו, ליאם אחריו.

״לואי אני לא מבין למה אתה תמיד חושב שכולם נגדך, למה אתה לא יכול לנהל שיחה בלי לדבר מגעיל כל הזמן?״ ליאם שאל את לואי כשעלו במדרגות בדרכם לחדר.

״ליאם לא עכשיו״ לואי סיים ונשכב במיטתו.
הוא שם את האוזניות שחיכו לו על המיטה והגביר עד הסוף. אין לו כוחות להקשיב יותר לאנשים.
הוא עצם את העיניים במחשבה שהשבוע הדברים הולכים להשתנות, אלה כבר לא יהיו הזמנים בהם הוא וליאם ירדו למטבח ב1:00 בלילה לגנוב אלכוהול וחטיפים, כבר לא יהיו הצחוקים והריכולים על הילדים האחרים בפנימייה, אלה כבר לא יהיו רק הוא וליאם. הכל הולך להשתנות, ולואי לא אוהב את זה.