כבר עברו שלושה חודשים מאז שהיונג'ין גילה..
הוא דיבר עם ג'יסונג ובדק שהוא לא ממשיך לפגוע בעצמו ושמח שעזר לו להפסיק,
אבל..
ג'יסונג לא באמת הפסיק...
הוא פשוט המשיך בחשאי כשהיונג'ין לא היה בסביבה. זה לא שהוא ניסה לשקר לו הוא פשוט הרגיש שהוא לא מסוגל יותר, הוא לא הפסיק להשוות בינו לבין אנשים אחרים ומה שיצא מתוצאותיו זה שג'יסונג הוא ה'גרוע'
(בחיים אל תקחו אותי ברצינות בקטעים האלו, ג'יסונג הוא מושלם)
________
אוף, איזה שיעמום..
חשב ג'יסונג בזמן שיעור..הוא כבר לא ידע איזה, הוא אפילו לא הסתכל על המורה ובטח שלא הקשיב לה,
הוא סתם בהה במינהו שישב לידו והתחיל לכתוב במחברת דברים שהמורה הקריאה.
הוא לא יכל להפסיק להסתכל עליו, מהשיער העיניים האף והשפתיים..
כל דבר פשוט מושלם.
"איך מישהו יכול להיות כל כך מושלם?"
שאל את עצמו ג'יסונג בשקט,
"המ?" מינהו הפנה אליו את מבטו בשאלה
"ל-לא אמרתי כלום.." ג'יסונג מלמל במהירות..
הוא כזה יפה..
"--תוכל לחזור על דבריי האן ג'יסונג?!"
צעקה המורה בקול מעצבן וג'יסונג רק גלגל את עיניו.
"..אתה מקשיב בכלל ג'יסונג?" שאל אותו מינהו בסוף השיעור כשאסף את דבריו מהשולחן,
"מ-מה..אה לא, מצטער"
"אמרתי שאני והיונג'ין הולכים לקנות גלידה ושאלתי אם תרצה להצטרף"
"אהה בטח, עכשיו?"
"כן, אני אסיע אותנו. היונג'ין כבר באוטו" סיכם מינהו ויצא עם ג'יסונג מהכיתה לבחוץ, לכיוון הרכב.
_____
האווירה בחנות הגלידה הייתה נעימה,
שלושת הנערים ישבו סביב שולחן עגול ואכלו מהגלידות שלהם, הכל היה טוב ונעים או שלפחות ככה זה היה עד אותו רגע,
אותו רגע בו הודעה נשלחה לטלפון של ג׳יסונג..
היא הייתה מאמא שלו,
היחסים בינהם לא היו ממש טובים.
הם בקושי דיברו אחד עם השני, ואם כבר זה היה כשמישהו התעצבן על משהו או שהם סתם התווכחו,
בינתיים היה בניהם סוג של מתח.
אבל הוא כן היה בקשר טוב עם אביו, הוא ידע שבינתיים הוא ואימו לא ממש מסתדרים, ברמה של צעקות, איומים וקיומים, והאיומים האלה לא היו טובים,
בהחלט שלא.
ואימו מעולם לא שלחה לו הודעות,
לכן הוא כל כך פחד...
אוממה: זהו
אוממה: זה נגמר ביננו
אוממה: אני ואבא שלך נפרדים.
האוכל נתקע בגרונו של ג׳יסונג כשקרא את זה, הוא החוויר ופשוט בהה במסך הטלפון,
אוממה: אני יודעת שאתה רואה את ההודעות האלה ולא מגיב, זה בגללך, בגללך נפרדנו,
אבא שלך אוהב אותך יותר מדי ולא אכפת לו מהמעשים שלך, אבל לי כן, אני לא רוצה שהבן שלי יהיה הומו! אני ראיתי בדיוק איך התנהגת כל הזמן ליד החבר הזה שלך, זה היה שקוף מההתחלה.
אוממה: זה בגללך ואני לא רוצה ליצור איתך קשר יותר.
*אוממה התנתקה מהצ׳אט*
"ג׳יסונג אתה בסדר? אתה נראה חיוור"
קולו של היונג׳ין נשמע פתאום,
"כ-כן הכל בסדר.." דמעות הופיעו בעיניים שלו, הוא לא יכל להסתיר אותן.
____
"חכה לנו ג׳יסונג!" מינהו צעק בדלת חנות הגלידה, כן זה היה מחזה דיי מוזר.
שני נערים עומדים בדלת חנות ואחד מהם צועק לנער אחר בוכה שמתרחק משם,
אבל זה לא היה אכפת, לאף אחד מהם זה לא היה אכפת יש דברים חשובים יותר.
"לא! אל תבואו, בבקשה אני לא רוצה שאף אחד יבוא אחרי!" מחה ג׳יסונג את דמעותיו בעודו מתחיל לרוץ לכיוון ביתו, הוא בחיים לא תכנן שדבר כזה יקרה,
הוא לא היה בקשר טוב עם אמו ואת זה הוא ידע, אבל זה שההורים שלו יתגרשו הוא לא חשב על דבר כזה בחיים.
זה באשמתי...
חתך.
זה באשמתי
חתך.
זה באשמתי!
דם רב נטף מידו של ג׳יסונג בזמן שישב בחדר האמבטיה בביתו.
הוא לא הצליח לעכל את מה שקרה,
זה לא הגיוני, זה פשוט לא הגיוני..אני נמשך למי שאני נמשך מה זאת אשמתי? למה בגללי, למה? למה ההורים שלי חייבים כל הזמן להתווכח בניהם עליי, למה?? למה אמא שלי לא מקבלת אותי כמו שאני?!
כי אני מגעיל, מכוער ולא מתנהג כמו שצריך.
אמר שלי שונאת אותי, אמא שונאת את הבן שלה.
אם היא שונאת אותי, למה לי לאהוב את עצמי?
ג׳יסונג המשיך לחשוב על כל מה שקרה בזמן ששטף את החתכים שלו במים, הוא כמובן לא רצה שהיונג'ין ומינהו יראו אותם.
למה זה יוצא לי כזה קצרר
טוב לא משנה, העיקר שהצלחתי לכתוב משהו.
(העלילה יותר מדי מהירה ולא מובנת אבל אני מקווה שזה בסדר כי אני מנסהה)
בוקר טוב/צהריים טובים/לילה טוב, מה שתרצו 3>
YOU ARE READING
פצעתי את לבי ואתה ריפאת אותו/MinSung
Short Story[הושלם] *לסיפור יש המשך; 'האם זו חברות?'* מה זו ההרגשה הזו? סוג של ריקנות.. אין חשק לחיות, אין חשק לכלום. לשם מה הקיום הזה? דבר לא ישתנה אילו לא אהיה כאן. אבל..אבל מינהו, איך אוכל ללכת..לפני שאגיד לו. *אזהרות* -פגיעה עצמית. -אובדנות. (סיפור קצר)
