מה שקנאה עושה

פרק 2

צילצוליי שעוני המעורר נשמעו בחוזקה בכל חלל חדרי, ראשי דאב ממחסור בשעות שינה לאחר לילה ארוך ומייגע מלא בכאבי בטן ולחצים בחזה.
   עוד לא הספקתי לקום לכבות את השעון המעורר וכבר נשמעו דפיקות על דלת חדרי. קמתי מהמיטה, כיביתי את השעון ופתחתי את הדלת שחשפה את שרלוט בבגדי בית הספר החדשים שלה, מוכנה ומצוחצחת. ״אוולין יש מישהו בדלת שאומר שהוא מכיר אותך.״
   ״מי?״ ישר תהיתי במי מדובר. זו עיר חדשה, אני לא מכירה אף אחד מכאן.
   ״הוא אומר שהוא השכן שלנו ממול.״ היא הוסיפה ולפני שהספקתי לענות לה היא הסתובבה וצעדה אל חדרה שמול שלי.
   היא פיתחה בזמן האחרון הרגל בו היא אומרת את דבריה והולכת לפני שהבן אדם השני מספיק לענות לה וההרגל הזה לא מוצא חן בעיני בכלל.
   לקחו לי מספר שניות לעכל את דבריה עד שהבנתי שמדובר בלא אחר מאשר אנדר. האמת שלא ציפיתי שהוא יעמוד בדבריו וילך איתי לבית הספר החדש, בכל זאת לא דיברנו בכלל במהלך כל השבוע.
   התלבשתי במהירות בבגדי התלבושת המפוארים של בית הספר. לעומת בית הספר הקודם שלי בית הספר הזה דורש משום מה תלבושת אחידה. התלבושת המפוארת כללה חצאית כחולה כהה משובצת שהסתיימה מעט מעל הברכיים. חולצה מכופתרת מבד כותנה כחולה כהה גם היא, החולצה היתה קצרה וסמל בית הספר היה ארוג עליה בלבן. לימים קרירים יותר התווספו לתלבושת סריגים לבנים עם סמל, מעיל כחול שגם הוא עם סמל וגרביונים עבים.
   פיזרתי את שיערי החום המתולתל שקצותיו מסתיימים בגווני קרמל בהירים שעשיתי לפני כמה חודשים במספרה בעודי צועדת לשירותים בכדי לסדר אותו עם קרמים ומים.
   לאחר מכן צחצחתי שיניים ושטפתי פנים.
   הנחתי רימל על ריסיי, סירקתי את גבותיי ולסיום נעלתי את נעלי הסניקרס הלבנות שקיבלתי ליום ההולדת החמישה עשר שלי.
לאחר שבדקתי שלא נותרו לי עוד דברים לעשות ושאני מוכנה לגמרי יצאתי לסלון ולקחתי את תיק הגב שלי וכריך שאמי כנראה הכינה לי מבעוד מועד מהשולחן.
   ראיתי את אנדר יושב על הספה האפורה במרכז הסלון עם תלבושת בית הספר של הבנים ומתעסק בטלפון והחלטתי לצעוד אליו.
   נופפתי לו לשלום בידי עם חיוך מבוייש וקלטתי איך ליבי פועם במהירות של מכונית מירוץ רק מהנוכחות איתו באותו חדר.
   ״קדימה, אנחנו מאחרים.״ הוא חייך אליי חיוך כובש וקם מהספה.
   ״בהצלחה אוולין!״ אמי צעקה לי לפני שסגרתי מאחוריי את הדלת ואני חייכתי לעצמי חיוך מרוצה. אני אוהבת כשהיא מראה לי שאכפת לה ממני.

   ״אז... את מתכננת לישון בפנימייה או לחזור בכל יום הביתה?״ אנדר שאל.
   ״פנימייה?״ לא הבנתי את כוונתו, זה תיכון... לא פנימייה.
   ״את לא יודעת שבית הספר הוא גם פנימייה?״ הוא גיחך ואני הנדתי בראשי לשלילה. ״בכללי צריך לשלם תוספת תשלום למי שרוצה להישאר ללון בבית הספר. יש ארוחות, שעת עצר וכל הדברים שיש בדרך כלל בפנימיות. קראתי על זה באתר של בית הספר בגוגל.״ הוא לקח נשימה עמוקה לאחר ההסבר שנתן וחייך.
   ״הייתי כלכך מבואסת ממעבר הדירה שלא עניין אותי לאיזה בית ספר אני הולכת.״ חייכתי אליו בחזרה. שמתי לב שכל הזמן אנחנו מחייכים אחד לשניה, הוא מפלרטט איתי או שהוא באמת פשוט חייכן?
   ״למה היית מבואסת?״
   ״כי אני שונאת שינויים.״ עניתי בקצרה.
   ״הגיוני...״ הוא מילמל.
   ״זה מעצבן אותי שכפו עליי לעבור בלי לשאול רוצים אם זה מה שאני רוצה.״ שיתפתי.
   ובזאת שקענו בשיחה נינוחה על הדברים שמרגיזים אותנו ועל מה שתמיד משפר לנו את מצב הרוח. אנדר סיפר שהוא אוהב לרוץ ואני הסתכמתי איתו למרות שהאמת היא שכשאני יוצאת לריצות כבר לאחר מספר דקות אני מתייאשת ושבה אל ביתי — חצי מתה.
   דיברנו על סוגי ספורט שאנחנו אוהבים ושיחתינו המשיכה להתגלגל עד שאיכשהו סיימנו מדברים על כלבים וחתולים.
   לצערי הגענו דיי במהירות אל בית הספר ונאלצתי להיפרד מאנדר בכדי לחפש אחר כיתתי שבה מתרחש שיעורי הראשון.
   בחנתי במבטי כל דלת שעברתי על ידה ולמזלי לאחר דקות ספורות מצאתי את הכיתה המיועדת — כיתת הסטוריה. לצערי הרב לעומת הכיתה הראשונה, הכיתה השניה — כיתת ספרות — היתה בקצה השני של בית הספר ולכן רק אחרי חיפושים ארוכים ומפרכים הצלחתי למצוא אותה.
   הבנתי שאני מאחרת רק כשקלטתי שבמסדרונות בית הספר אין ולו תלמיד אחד ולכן שעטתי אל תוך כיתתי במהירות, הודפת את דלת הכיתה כאילו הייתי בסכנת חיים.
   אכן איחרתי בכמה דקות אך קיוויתי שהעובדה שאני תלמידה חדשה תעזור לי להתחמק מעונש. ליבי פעם במהירות, כל המבטים הופנו אל כיווני ועמדתי שם חסרת אונים עם חיוך מתנצל.
   ״שלום.״ המורה הרים את גבותיו במעט זילזול ובחן אותי.
   ״אני מצטערת שאיחרתי, לא מצאתי את הכיתה ואני חדשה כאן, אני לא מכירה את בית הספר.״ דיברתי אל המורה ותוך כדי ניסיתי לדמיין שכל התלמידים בכיתה לא שם בכדי להרגיע מעט את רוחי.
   ״אני לא מבין, לא הביאו לך תלמיד שיראה לך היכן נמצא כל דבר בבית הספר?״ המורה שאל בטון מופתע ומאוכזב בו זמנית ואני הנדתי בראשי לשלילה.
   ״סאמר, לאחר שיסתיים השיעור תעשי לתלמידה החדשה סיור בבית הספר.״ הוא פנה אל התלמידים ולא הצלחתי לאתר את התלמידה שאליה הוא פנה.
   ״אוקיי.״ בחורה בלונדינית בעלת עיניים כחולות בהירות ענתה מהשורה הראשונה של הכיתה ונראתה חייכנית למדי.
אולי נוכל להיות חברות?
   ״איך קוראים לך?״ המורה פנה בחזרה אליי.
   ״אוולין הודסון.״
   ״אוולין, זו פעם אחרונה שאת מאחרת, בפעם הבאה שדבר כזה קורה אאלץ לשלוח אותך למזכירות לקבל אישור כניסה ואת תקבלי ריתוק.״ הזהיר. ״את יכולה ללכת לשבת עכשיו.״ הוא הורא לי וישר חזר ללמד את הנושא שלימד לפני שהפרעתי לשיעור.
   צעדתי עד לסוף הכיתה בין כיסאות התלמידים. ראיתי שנותרו מאחורה כמה מקומות פנויים והתיישבתי בכיסא שנמצא שורה לפני השורה האחרונה.
   בחנתי את כל התלמידים בכיתה, רובם היו מרוכזים בדברי המורה שלא הפסיק לדבר על שיר ישן משנות ה-80.
   הרגשתי שבוהים בי והסטתי את מבטי מהלוח אל מי שבהה בי. הוא סובב את ראשו במהירות הבזק אל הלוח מה שגרם לי לפקפק לרגע בעצמי ושסתם דמיינתי שהוא בחן אותי אבל הוא בעצם היה מרוכז בכל הזמן הזה בדברי המורה.