Well, that was our story (marauders Hebrew )

פרק 20

*הערב בו סיריוס עשה משהו שהתחרט עליו אחר כך (פרק 18)*
פרנק לונגבוטום ישב על אחת הספות הבלויות אך הנוחות ביותר בחדר המועדון של בית גריפינדור, השעה כבר הייתה מאוחרת, ועפעפיו החלו להרגיש כבדים יותר ויותר בחלוף הדקות, וממש כשהגיע אל נקודת האמצע המתוקה שבין עירות לשינה, שניות ספורות מהירדמות מלאה, הוא שמע זעקה: ״סיריוס!״. אחרי כמעט שש שנים בהן נמנה עם חבריו הטובים ביותר, וחלק חדר עם ג׳יימס פוטר, את הקול שהשמיע את הזעקה המדוברת הוא זיהה היטב. פרנק זינק לעמידה, ורץ אל חדר המועדון ממנו שמע את הזעקה. הוא פתח את הדלת בתנופה, ואתם כבר יודעים מה ראה.

שאר הלילה עבר על פרנק במעין טשטוש דרוך, חסר שינה ומסוייט. הציפייה לחדשות על מצבו של סיריוס, ניחומו של רמוס, והמחשבות שלו עצמו, מהן היה קשה מאוד לברוח. פרנק היה אחד הקוסמים המוכשרים והנבונים ביותר בדורו, אבל אחת מההשלכות של חכמתו הרבה הייתה שהוא חשב על הכל יותר מידי, וכשאני אומרת יותר מידי, אני מתכוונת יותר מידי. רוצות דוגמה? הוא היה מעריץ ענק של להקת אבבא, ולכבוד יום הולדתו אליס קנתה לו מתנה כרטיסים להופעה שלהם. הוא ראה את אנני ובני רבים דקה לפני שהחלו לשיר את אחד השירים, ומאז סירב לשמוע אף שיר שלהם עם אליס או לרקוד איתה לצלילם, כדי שזה לא ישפיע על מערכת היחסים שלהם לרעה מהתת מודע שלהם. לאליס ולשאר לקחו חודשים לשכנע אותו שזה היה צירוף מקרים וששום דבר לא יקרה לו ולאליס. היה לו מאוד קשה לקבל את העובדה שסיריוס חווה את הקשיים הנפשיים האלה מתחת לאף שלו אבל כרגע הוא פשוט העדיף לבדוק שהוא בסדר ולנחם את רמוס וג׳יימס, שלקח את הדבר הכי קשה, הרי בסופו של דבר כולם ידעו שהקשר של ג׳יימס וסיריוס הוא כל כך חזק שכשאחד נפגע, גם השני מרגיש זאת. אליס התיישבה לצידו, והוא הניח את ראשו בעדינות על כתפה. היא נשענה עליו בחזרה וכך, בצורה שכנראה ממש לא הייתה טובה לצוואר שלהם, הם נרדמו. למרות כל הסכנות, מבחוץ ומבפנים, בטוחים בזרועות האחר.

*חזרה לזמן הווה: השבוע האחרון של בית הספר לפני שנוסעים הביתה לחופשת הקיץ*
״בוקר טוב ציפורי אהבה״ סיריוס ורמוס הוערו על ידי כרית שנזרקה עליהם מצידו השני של החדר על ידי ג׳יימס. ״הגיע הזמן לארוחת בוקר אז קומו כי אין לי לא כוח ולא זמן לרדת למטבחים היום כדי להכין לכם משהו עם הגמדונים״. ג׳יימס תמיד היה ההורה של החבורה, זה שדאג שיש לכולם את כל מה שהם צריכים לשיעור, שהם אכלו ושתו כמו שצריך. זה שסחב איתו תיק עזרה ראשונה עם יוד, פלסטרים ואפילו תחבושות מחזור וטמפונים כי ״מחזור זה לא מגעיל בכלל סיריוס, זה דבר טבעי שקורה להרבה מאוד נשים ואנשים!״ (נאמר על ידי ג׳יימס פוטר בן ה14). סיריוס קם בקול מהמיטה ומשך איתו את רמוס, ושניהם הלכו לצחצח שיניים ולהתארגן.

כאשר הבנים ירדו אל ארוחת הבוקר, הם ראו את הבנות מחכות להם ליד שולחן גריפינדור. לילי ישר שמה לב לצווארו של סיריוס. ג׳יימס לא ממש הסתכל עליו בבוקר עד עתה, ולא לקח זמן רב עד שגם הוא שם לב. צווארו של סיריוס היה מכוסה היקים (״נשיכות אהבה״ באנגלית: "hickies") ״וואו רמוס אתה לא חושב שקצת הגזמת?״ ג׳יימס אמר לחברו שישב מולו והסמיק עמוקות. ״אוח סתום תפה קרניים, כאילו אתה לא עושה את אותו הדבר לאוואנס״ אמר לו סיריוס חצי בצחוק, עוזר לרמוס שלא ידע ממש איך להגיב. ״לפחות אני לא עושה את זה ככה כדי שכולם יראו, אתם עוד תגרמו לפרופסור מרית׳וט להתעלף, החזיר ג׳יימס, מה שזיכה אותו במכה מלילי על הכתף. פתאום השלישייה שמה לב שרבים באולם הסתכלו עליהם, מכל השולחנות, גם משולחן המורים, אבל רוב המורים שהסתכלו עליהם דווקא לא נראו נגעלים או כועסים, אלא שמחים. האגריד חייך אליהם חיוך ענק והצביע באגודליו מעלה כאות תמיכה, ספראוט ופליטיק חייכו אליהם חיוכים רחבים, וכמעט כל המורים נראו מאוד שמחים בשבילם. אבל אף חיוך לא היה גדול יותר משל זה של הפרופסור מקגונגל. היא חייכה מאוזן לאוזן ואפילו לא התאמצה להסתיר את זה. היא אהבה את החבורה הזאת בכל ליבה וכל כך שמחה שהם קיבלו אחד את השני.

הצלצול נשמע, מסמל את סופו של יום הלימודים. התלמידים יצאו בקבוצות מדלת כיתתה של פרופסור מקגונגל, ודקות ספורות לפני שגם הוא יצא מהדלת, ג׳יימס הביט מבעד לחלון, אל המדשאות. זה היה יום יפהפה, לא חם מידי אך בהיר, עם ענני נוצה קלילים שכאילו הגנו על הטירה מהסכנות שבחוץ. לפתע עלה במוחו של ג׳יימס רעיון. הוא לחש לסיריוס משהו באוזן, ושפתיו של שחור השיער התעגלו בחיוך. שני הבנים יצאו יחד עם כל חבריהם מהכיתה, ולפתע, ג׳יימס תפס בידה של לילי ובידו של פרנק, וסיריוס משך איתו את רמוס ודורקס, רמוס ופרנק הבינו מה שני חבריהם תכננו ותפסו בידיהן של מרי, אליס ומרלן, וארבעת הבנים התחילו לרוץ, מושכים איתם את הבנות. הם רצו ברחבי הטירה, צוחקים, ולפתע בתנועת שרביטו של רמוס, הופיעו 5 מטאטאים לפניהם. ג׳יימס תפס את לילי וזינק איתה על אחד מהם, פרנק ואליס על השני, מרלן ודורקס על השלישי, רמוס וסיריוס על הרביעי ומרי על החמישי (הערת הכותבת: אל תדאגו מרי בסדר היא פשוט לא רוצה בן/בת זוג עדיין). הקבוצה עפה מתוך הטירה החוצה אל המדשאות. הם טסו גבוה אל מעל העננים (ועל הדרך נרטבו קצת), צחקו ועשו שטויות, ואז עפו בעדינות חזרה לקרקע.

הם התיישבו בצילו של עץ השיטה הגדול, ופשוט נהנו מחברת האחר. לילי שכבה בחיקו של ג׳יימס, שליטף את שיערה האדום בעדינות תוך כדי שדיבר עם סיריוס ומרלן על משהו. כולם צחקו, נרגעו, ולרגע אחד קטן לילי שכחה מכל מה שסביבם. מבחינתה, רק חבריה, ג׳יימס והיא היו בעולם. לא מלחמה, לא סכנות, לא שיברון לב, לא מוות, לא אוכלי מוות ולא קללות מוות. רק שמונת החברים האלה, שהיו כל עולמה של לילי. היא הסתכלה מעלה על ג׳יימס, שחייך אליה, לא את החיוך הג׳יימס פוטרי השחצני הרגיל שלו, אלא חיוך אמיתי, שבא מאהבה ותשוקה אמיתית, כמו כל מערכת היחסים שלהם. הקבוצה ישבה תחת העץ לשעות ארוכות, עד הרבה אחרי שירד הלילה על טירת הוגוורטס, ואז הם החליטו לעשות משהו. רמוס הוציא אולר מכיסו, אחד שג׳יימס נתן לו כמתנה ליום ההולדת ה15 שלו, כתב שם את שמו על גזע העץ, והעביר אותו לסיריוס, שכתב את שמו אז העביר לג׳יימס שהעביר ללילי, שהעבירה למרי, שהעבירה לאליס, שהעבירה לפרנק, שהעביר לדורקס שהעבירה למרלן שהחזירה לרמוס. כעת כל השמות היו כתובים על הגזע, ואז רמוס כתב עוד מילה, אחריו פרנק, אחריו סיריוס ולבסוף ג׳יימס. כעת היו ארבע מילים אחרונות על העץ: ״long live the marauders".

הערת הכותבת:
*נכתב בלשון נקבה אבל פונה לכולם ולכולן
אני לא אשקר, לחזור לעדכן את הסיפור זה הרגשה מדהימה. אני מקווה שנהניתן מהפרק הזה, כי אני נהניתי לכתוב אותו ברמות. זה הפרק האחד לפני האחרון, נשאר רק האפילוג שכנראה יעלה ב31/10 (סליחה אבל התאריך מתאים). אני ממש מקווה שאהבתן את הפרק הזה, כל שאלה/הצעה שיש לכן אתן מוזמנות לכתוב בתגובות, ואני ממש אעריך את זה אם תצביעו לפרק אם אהבתן. אוהבת המון, מיכאלה 3>