אולימפידה

מקצה כתיבה

הוראות:

יש לכם עשר דקות בדיוק לכתוב את הסיפור.אין כללים או הגבלות, רק לכתוב סיפור בנושא.בעשר דקות האלה אתם צריכים גם לכתוב וגם לשלוח. אני פה עם סטופר ואני אגיד לכם כל כמה זמן עוד כמה זמן יש. אם מישהו לא ישלח את הסיפור בעשר דקות האלה, הוא ייפסל.הנושא שלכם הוא:פאנבוי או פאנגירל מגיעים לעולם של אחד הפאנדומים שלכם.בהצלחה!

וואנשוט מס׳ 1:

תברחי אינדרקי תברחי

מלותיה האחרונות של אמי מתנגנות בראשי כמו תקליט שחוזר על עצמו שוב ושוב דוחף אותי להמשיך לרוץ.

להמשיך לברוח.

אחרי הכל אמי מתה כדי שאני אמשיך לחיות.

ולכן רצתי ברחתי על נפשי

אינדרה שמעתי קול מוכר מאחורי

לא זיהיתי למי קול שייך.

הם כאן חשבתי והגברתי את קצה הריצה שלי. למרות שלא היה לי הכוח להמשיך לרוץ.

הרגשתי את האדרנלין מציף אותי ובכוחות מחודשים המשכתי לרוץ.

אינדרה קרא הקול. ואני הסתקרנתי של מי הוא. הקול היה כל כך מוכר אבל לא זיהיתי אותו.

מה שהיה משונה. אני מעולם לא הסתבכתי עם לזהות קולות.

גם אם שמעתי את הקול פעם אחת לא הייתי מזאר את הקול הייתי יכולה להגיד למי הוא שייך.

תפסיקי לברוח אינדרה הקול קרה בשלישית ורק אז זהיתי אותו.

הוא היה דומה לקול של פרנק קרסילו מהסדרה המעניש.

אבל לא בדיוק הוא היה יותר נמוך ויותר מפחיד מקול של השחקן. ההבנה הכתה בי - אני ביקום אחר. ֿרגלי כבר לא יכלו לנשוא את משקל גופי.

הגוף שלי קרס על הרצפה.

הרגשתי שתי ידיים שריריות מרימות אותי לפני שהתשישות ניצחה אותי. לפני שהשינה תרפה אותי או במילים פשוטות לפני שנרדמתי.

שהתעוררתי התגובה הראשונה שלי הייתה לצעוק. אחרי הכל תמיד הערצתי אותו, התגובה השנייה שלי הייתה לצעוק, הוא רץ אוליי ושאל אם אני בסדר. ועניתי שאני כן, באותו היום התחילו לי חיים חדשים.

וואנשוט מס׳ 2

נ.מ סאני:

התעוררתי ליום רגיל בביתי הנפלא. הציפורים צייצו, השמש זרחה, האוויר היה כל כך טהור....

רגע אחד, מה קורה פה?! אני בכלל גרה בסין! באחד מהאזורים הכי מזוהמים בעולם!

ולמה לעזאזל ראיתי עכשיו איש עם אוזניים מחודדות??? זה חלום או משהו? אם כי החלומות שלי לא נראים כל כך מציאותיים....

אבל... אם זה לא חלום.... יש רק הסבר אחד.

״אני בתוך העולם של שהה!!!״ צווחתי בהתרגשות. במהרה אלפי מחשבות התחילו להסתחרר בראש שלי. ׳אני אפגוש את סופי? ואת קיף? מה אם פיץ המעצבן?׳ חשבתי ולא שמתי לב שאמרתי את הדברים בקול רם ושמולי עמד מישהו חשוב מאוד.

מולי עמד פיץ וואקר בכבודו ובעצמו. ״מה נסגר עם זה שאני מוצא מיליון ואחת נערות מבולבלות שקוראות לי מעצבן שחצן ופוץ???״ שאל בעצבנות.

״אתן איגוד או משהו?״ שאל פיץ וגילגל את עיניו.

״אממ... בערך. אנחנו לא איגוד, אנחנו כת סודית שזוממת להשתלט על העולם ולצוות על כולם לשפפ סוקיף!!! מוחעחעחעחעחע!״ אמרתי בנימה צינית.

אבל פיץ פשוט נבהל. ״אתה לא מבין ציניות, אה?״ ״אממ... חה חה חה!״

״טוב אני והלכת לישון על הדשא פה. הוא נראה רך ולא ישנתי כמעט הלילה.״

5 דקות אחרי זה התעוררתי במיטתי שבסין. רובם היו מסיקים שכל מה שראיתי היה חלום, אבל אני ידעתי את האמת. אני הייתי בערים האבודות.

ויום יבור, ובו, אני אצליח לחזור. ואז אני אדרוש תשובות.

אבל עד אז??? כדאי שאני אתחיל בלהפיץ את הסיפור שלי. כי מי יודע? אולי כל מה שדרוש בשביל ליצור הסכם שלום חדש בין אלפים לבני אדם הוא רק סיפור אחד.

״מה זה המקום הזה??״ ״הוא מזוהם ברמות...״ ״אז כאן היא גרה??״

״היא שומעת אותנו!״ אני חושבת שנבהלתי למשמע הקולו. וכנראה שלחיו האדומה של קיף הייתה הוכחה לכך. ״נו, את באה נערה מסתורית ומעצבנת?״ שאל פיץ והושיט לי יד. לקחתי אותה וצעדתי לעבר הרפתקה חדשה.