Farewell, Professor McGonagall

~June 30th, 1997 ~

"פושעים חדרו אל בית הספר!"

"לאן המנהל הלך?"

אלו היו כמה וכמה מהמשפטים הבודדים שהתגנבו לאוזניי במהלך הקרב הזה.

מסביבם יכולתי לשמוע רק את האנשים סביבי צורחים קללות, ואת קולות הפיצוצים והקירות הקורסים מסביבי.
אוכלי מוות, חיילים של אדון האופל, חודרים לבית הספר הזה.
כל מה שעניין את המורים והתלמידים שלחמו בהם, היה לעצור אותם בכל מחיר.

"בעלך מצא לו זמן מצוין להיעדר לו, מינרווה," הפרופסור סלגהורן קרא לעברי, בעודו מכופף את גופו העגול כדי לחמוק מקללת שיתוק.

התעלמתי ממנו.

אם היה דבר שהדאיג אותי יותר מאוכלי המוות שנכנסו לבית הספר, זה היה אלבוס.

הוא אמר שהוא עוזב את בית הספר לכמה שעות.

הייתי בטוחה שהוא יגיח לכאן במהרה אם יבין- וזה לא אמור לקחת לו יותר מדי זמן להבין-שבית הספר שלו בצרות רציניות.

הייתי בטוחה שאם אלבוס נמצא באזור הוא היה חוזר מיד.

אבל הוא איננו כאן.

נשמע עוד קול פיצוץ גדול. חלק מהתקרה קרס.
לרגע רק אבק נראה באוויר, וקולות של אנשים משתעלים שוו לרעשי רקע.

לאחר מכן, ממרגלות מגדל האסטרונומיה הסמוך, הגיח צל של קוסם בהליכה מהירה, ולאחריו עוד כמה אנשים, הם חלפו על פנינו ונעלמו. לא הצלחנו לראות מי האנשים בדיוק, אז העדפנו שלא לתקוף אותם.

שלא כמו אוכלי המוות, אצלנו תקיפה היא לא ברירת מחדל.

המסדרון הפך שומם כמעט מיד.

לרגע אחד רק עמדנו שם.

מוזר, התלמידים והמורים האחרים שמסביבי, שעד לפני רגע לחמו בשיניים והשתוקקו כל כך להביס את כוחות האופל, פשוט עומדים עכשיו, ולא בטוחים מה קורה.

הבטתי מהחלון המנופץ וראיתי תלמידים מתחילים לזרום לקראת מקום מסוים בחצר.

בהלה פתאומית תקפה אותי.

הלב הלם לפתע בחוזקה בחזה עד שהקשה עליי לקחת נשימות רגילות.
לא ניצחנו בקרב. משהו לא בסדר.

"על מה הם כולם מסתכלים שם בחוץ?" קול שאל.

"אני מפחד לדעת..." קול אחר השיב.

כאשר הבטתי שוב בחלון, הבטן שלי התהפכה שלוש-מאות שישים מעלות.
הפעם התגודדו בחוץ יותר אנשים.
התכוונתי ללכת ולראות מה זה.

אבל רגליי לא לקחו אותי לכיוון.

'חייבים לדעת מי נפגע.' חשבתי והכרחתי את עצמי אל אולם הכניסה בכוונה לצאת.