הוא.

מסכת בד.

בדרכו לביתו גופו הרגיש כבד מעליו, כאילו ונשא עול מסויים שלא היה מוכן לשחרר בו או בכלל לשים את ידו על הסיבה לאותו הנטל שחווה. באותו הרגע רק רצה להיות משוחרר, חופשי, אך רק באותו הרגע כמובן. ברגעים אחרים דווקא היה נוח לו עד מאוד לבלום את מילותיו ולהשתלב עם שאר האנשים ברחוב בעלי ההליכה הכפופה והדיבור המונוטוני וחסר הגיוון שכל כך שנא. הוא איננו היה כלל מאותם האנשים ששותקים לתקופה ארוכה מחייו. למען האמת, העדיף לדבר מלהקשיב לרוב. אך ידע שזה מעיק על אנשים. לעתים יצא לו לשבת במיטתו ולתהות לעצמו לאן הלך אותו הילד שאוהב לדבר? הוא מצא אותו מתפוגג אל האוויר עוד לפני שהספיק הוא עצמו להנות איתו. זה לא היה פייר. אך הזמן הוא בחור בוגדני, לא מוכן להקשיב לנתיניו הנאמנים ביותר. וכך הוא מצא את מסכת הבד הופכת לחברתו הטובה ביותר כשבדומה לכלב שלובש מחסום פה היא מסוגלת להשתיק אותו בשניות.