larry stylinson // weird and cool

chapter 2 פרק

נקודת מבט של מרסל-
"מרסל אני כל כל מצטער" ליאם אמר בפעם המאה מאז שיצאנו מבית הספר אתמול.
היום יום שבת והוא וג'סיקה באו כדי ללמוד למבחן במתמטיקה. לא היינו באותה כיתה במקצוע הזה אבל זה אותו מבחן.
"זה בסדר ליאם, באמת. אתה לא צריך להמשיך להתנצל!" נאנחתי ונשענתי על המיטה.
"תאמת שכן הוא מאוד צריך להתנצל!" ג'סיקה אמרה, הפנתה את מבאה לליאם וישבה על המיטה בשילוב רגלים. "ברצינות ליאם, מה חשבת לעצמך? ראית מקום פנוי ליד לואי למה לא התיישבת שם?"
"לא שמתי לב שזה המקום היחיד שנשאר!" ליאם אמר, ממקם את עצמו בצד השני של המיטה.
"איך יכולת שלא לראות את זה?! אף פעם לא נשאר מקום ריק בכיתה!" ג'ס גלגלה את עניה.
"אני מצטער מרסל, אני באמת מצטער... אתה תמיד יכול לבקש מגברת רוברטס להחליף בנינו, אני אשב ליד הזין השחצן" ליאם אמר, מסתכל עליי.
"אתה יודע שהיא לא תסכים... היא אמרה שאין שינויים" אמרתי מרים את עצמי למעלה ומשעין את ראשי על הקצה של משענת המיטה.
"כן אבל אם רק תסביר לה מה קורה עם לואי, היא תיתן לנו להחליף" הוא ניסה שוב לשכנע אותי.
"לא לי... אני לא יכול לספר לאף מורה. כבר עברנו את הנושא הזה" נאנחתי, לוקח ספר מתמטיקה ביד. "בואו פשוט נלמד ונפסיק לדבר על זה" שניהם הנהנו בהסכמה ופתחו את ספרי המתמטיקה שלהם. למדנו במשך שעתיים ונשמעה דפיקה בדלת החדר. היא נפתחה וגילתה את אמא שלי.
"מרסל יקירי, הו שלום ליאם וג'סיקה" היא בירכה בחיוך.
"היי גברת טוויסט" ליאם וג'סיקה ענו יחד.
"רק רציתי שתדע שאני ורובי יוצאים לארוחת ערב היום וכנראה נחזור מאוחר. אני מצפה שחברים שלך יילכו בשעה המתאימה בבקשה" אמא אמרה, מסתכלת אליי במבט נחמד אבל מזהיר. "למקרה שתהייה רעב- יש פסטה במקרר"
"אוקיי תהני" חייכתי אליה.
"ביי אוהבת אותך" היא קראה כשיצאה מהדלת. "גם אני אותך" החזרתי וסגרתי את הדלת.
התיישבתי על המיטה והדבקתי את עיניי לספר מקווה שליאם וג'סיקה יעזבו את עניין ה'לעזוב בשעה המתאימה' אבל לא. הם לא.
"עניינים עדיין נשארו מביכים בבית הזה?"
"יאפ" אמרתי לא מסתכל למעלה.
לא רציתי שהם יידעו עד כמה המצב בבית שלי משפיע עליי. אני אוהב את אמא שלי היא מדהימה, אבל מאז החתונה השנייה שלה, הפסקנו להיות כל כך קרובים כמו פעם. אין לי בעיה עם רובין, הוא בסדר והוא גורם לאמא שלי להיות מאושרת.. אני רק מתגעגע ללהיות קרוב אליה..
פעם דיברנו כל הזמן... עכשיו כל השיחות שלנו היו על זה שנשאר לי אוכל במקרר בזמן שהן יוצאים או שאני מספר לה איך היה בבית ספר. אם לשניה אחת חשבתם שהיא יודעת שאני עובר בריונות- טעיתם. אני מסרב לספר לה. אני לא רוצה לגרום לה לדאוג יותר מדי...
בכל מקרה, לא הרבה זמן אחרי שרובין ואמא שלי התחתנו, אחותי הגדולה ג׳מה עברה לאוניברסיטה. גם היא הייתה קרובה לאמא שלי עד לחתונה, אבל היא מצאה דרך לצאת מזה, היא התחילה אוניברסיטה. עכשיו זה רק אני, אמא ורובין גרים בבית הענק הזה שהם קנו יחד לפניי החתונה.
"יהיה בסדר מרס" ג׳ס אמרה מניחה את ידה על ברכי בעדינות. "אני רק רוצה שהיא תתן לי יותר צומת לב.. כאילו אני יודע שאני בן 17 והכל אבל אני מתגעגע לשיחות שלנו" דיברתי בשקט, מדפדף לעמוד הבא בספר.
"תספר לה" ליאם הציע ואני וג׳ס הסתכלנו עליו. ברצינות, הוא לא יכול לחשוב בהיגיון? "מה? אני רק אומר שאתה צריך לספר לה שאתה מתגעגע לשיחות איתה אתה יודע..." ליאם ניסה להתחמק והרים את ידיו בתמימות.
"זה דווקא רעיון טוב..." ג׳סיקה התחילה לדבר לאט. "זה לא יכול להכאיב לאף אחד נכון?"
"לא ניראלי... לא יודע.. מה שאני כן יודע זה שאנחנו צריכים ללמוד" אמרתי משנה את הנושא.