larry stylinson // weird and cool

chapter 1 פרק

נקודת מבט של מרסל-

הלכתי המזדרון של תיכון "קשת" עם ראש מורכן-לא מסתכל על המבטים שנעוצים בי. אני מכיר את המבטים האלה. מבטים של גועל.
כולם ב"קשת" באים ממשפחות עשירות חוץ מכמה בודדים, אחד מהבודדים הוא אחד מהחברים שלי, ליאם פיין. הוא בא ממשפחה עם הכנסה ממוצעת. עכשיו אתם חושבים שבגלל שהוא פחות עשיר מכולם, הוא פחות פופולארי, או שמציקים לו יותר, אבל לא. ליאם היה תמיד סוגשל מנהיג. לא הרבה העזו להתעסק איתו.
אני, מצד שני, עובר בריונות. אני הייתי החנון של בית הספר מאז ומתמיד. הייתי הכי טוב בכיתה שלי (בכל המקצועות). לבשתי וסט מצמר וחולצה בצבע לבן מתחת. השיער שלי היה אסוף אחורה בג'ל, ואף אחד אף פעם לא ראה את צורתו הרגילה.
בעיקרון, ליאם היה סוגשל שומר הראש שלי ב-3 שנים שעברו. עבל עכשיו, בשנה האחרונה והבכירה שלנו, אנחנו לומדים רק שני שיעורים ביחד. (שיעור ראשון ושיעור אחרון) מה שאומר שלא ראינו אחד את השני הרבה, מה שמשאיר אותי ללכת לבד משיעור לשיעור, מה שמוביל להצקות הבריוניות ולהנאה של לואי והחברים שלו.
לואי טומלינסון הוא הקפטן של קבוצת הפוטבול ב"קשת". הוא פופולארי ומדהים. כן. שמעתם נכון. לואי פשוט מהמם. העניים לו פשוט כמו אוקיינוס גדול וכחול והעור שלו חלק ומושלם. השיער החום שלו מסודר בבלאגן  בצורה מושלמת. כל בחורה וכל בחור הומו נמשכו אליו. לעזאזל עם זה- גם בחורים סטרייט רצו אותו.
בכל מקרה, הכרתי את לואי מאז שהתחילו הלימודים בתיכון. אף פעם לא התחברנו אחד עם השני בשום צורה... השנה, הוא הפך לקפטן של קבוצת הפוטבול ומאז הוא התחיל להציק לי.הרבה מאוד. אני עובר בריונות והצקות. וזה בגללו. הוא תמיד היה מוביל ואני תמיד נשארתי למטה, בתחתית.
הלכתי ללוקר שלי וסובבתי את המנעול לפי הקוד. הוצאתי את הספרים החוצה ופתאום יד קשיחה עם קעקוע של חבל בשורש כף היד וציפור על הזרוע, טרקה בחוזקה את דלת הלוקר שלי.  בלעתי רוק וסובבתי את ראשי באיטיות כדי לראות את לואי מוקף בשני חבריו, נייל הורן וזאין מאליק.
"מה קורה חנון?" לואי גיחך כמו חבריו.
"מ-מה אתה ר-רוצה?" גמגמתי בשקט.
"רק שואל מה קורה" לואי חזר על דבריו, מזיז את ידו מהלוקר שלי.
"ב-בסדר" קיוויתי שזה באמת כל מה שהם רוצים.
החזקתי את הספרים שלי קרוב אליי ובידיים רועדות סידרתי את משקפיי. היה לו מבט רע בעניים כשהוא הסתכל על שני חבריו שציחקקו כתגובה.
פתאום, יד העיפה לי את המשקפיים מהפנים ואני נשאר, עומד, עם הראייה המטושטשת שלי. שאגות צחוק נשמעו מהתלמידים סביבי כשניסיתי להגיע למשקפיי.
"נייל- הספרים שלו!"  לואי צעק והרגשתי מכה מלאת כוח על ספריי שבדיוק נפלו.
קולות הצחוק התחזקו ואני נלחמתי בדמעותיי שאיימו לצאת כשהתכופפתי להרים את הספרים. "הו זאייןןן" שמעתי את לואי קורא לזאין. "כן לו?" זאין השיב לו מאחוריי.
"חגורה תעשה את כל העניין קל יותר לא?" התחלתי לפחד. אני יודע מה זה אומר.
"ברור לואי" זאין גיחך כתשובה.
הרגשתי יד תופסת בחגורה שלי, מושכת אותה ממני בהצלחה ומצליפה. חזק. בדרך כלל זה היה נייל שמצליף בי אבל הוא לא חזק כמו זאין ולואי. בכל מקרה, זאין היה החזק מבין השלושה והכוח שהוא הפעיל עליי עכשיו יצר כאב בלתי נסבל.
"וואו! מה לעזאזל קורה פה?!" הקול של ליאם הידהד מעל קולות הצחוק שמייד דעכו. שמעתי את צעדיי התלמידים שמתרחקים מהאזור, אף אחד מהם לא רוצה שליאם ייתפוס אותו. הסתכלתי למעלה וראיתי את הדמויות של ליאם, נייל וזאין רצות במזדרון הרחק מאיתנו, נותנים כיף אחד לשני וצוחקים.
"מרסל אתה בסדר?" ליאם רכן אליי, אוסף את הספרים שלי.
"אני בסדר" מלמלתי וסידרתי את מכנסי לפני שנשענתי על הלוקרים.
"אני לא רואה כל כך טוב... אתה יכול להביא לי את זוג המשקפיים השני שלי מהלוקר?"
"ברור" ליאם אמר, מתקתק את הקוד שלי. "אני נשבע שיום אחד אני אגרום לזה שהם ייצטרכו בית חולים! מאיפה מגיע אליהם הרעיון שזה בסדר להציק לך ככה?? מה עשית להם?! אני אומר לך שזה בגלל שאתה חכם והם חבורת אידיוטים"
חייכתי חיוך קטן וחלש בזמן שליאם השתגע. הוא נתן לי את זוג המשקפיים הנוסף והחלקתי אותם על אפי. ו-העולם נהייה ברור שוב. בדיוק כשקמתי, שמעתי רקיעות רגליים מאחוריי. כשהסתובבתי, ראיתי את החברה השנייה והאחרונה שלי, ג'סיקה טייבי, ממהרת לעברנו. (היא לא חברה חברה, היא ידידה- הערת מתרגמת). "מרסל אתה בסדר? שמעתי את אחד הילדים מדבר על מה שהיה..." ג'סיקה אמרה, נעצרת ליידנו.
"אני בסדר" אמרתי מחזיק את הספרים בידיי.
הצלצול נשמע ונלחצתי. אף פעם לא איחרתי לאף שיעור!!
"אני בטוח שהמורה תבין אם תספר לה" ליאם אמר כשהתחלנו לצעוד לכיוון שעעור אנגלית לשצערי היה יחד עם לואי וחבריו. "לא. זה רק יהפוך את הכל ליותר גרוע" זה הדבר האחרון שאני צריך... אם אני אספר לאחד המורים, לואי ייתן לי 'שיעור' שאני בחיים לא אשכח. וואו זה בטח יהייה נורא. הפסקתי לחשוב על זה.
"אתה לא יכול לתת לו לעשות לך את זה ולברוח מרסל. עברו רק 3 חודשים מתחילת השנה וכבר..." ג'סיקה אמרה משלבת את ידה בידי.
לא, אני לא בקטע של ג'סיקה וגם לא הפוך. תאמת, שהעדיפות המינית שלי היא בנים. וזו אחת הסיבות להצקות שאני עובר. אני הומו, והודות ללואי וחבריו, כולם כבר יודעים את זה.
"אני אחייה..." אמרתי כשהתקרבנו לכיתה, שומעים את הקול של המורה מהדהד בחלל המזדרון. השיעור התחיל.
לפני שליאם וג'סיקה הספיקו להגיב למה שאמרתי, פתחתי את הדלת ונכנסתי לכיתה. הסומק עלה אל לחיי כשכל המבטים ננעצו בנו.
"או אדון סטיילס, אדון פיין וגברת טייבי... טוב שהצטרפתם אליינו. שבו בבקשה" גברת רוברטס אמרה, לא מסמנת לנו את האיחור.
מיהרתי לשבת אבל כל המקומות היו תפוסים חוץ מאחד. לייד לואי. הוא ציחקק לעברי כשהתקדמתי וישבתי ליידו.
"הייתי צריך לדעת שיש לך עוד זוג של המשקפיים המכוערים האלה" הוא לחש לכיווני.
התעלמתי ממנו ובהיתי במקומי הקבוע- בקדמת הכיתה. השתוקקתי לשבת שם עכשיו... או בכל מקום אחר שהוא לא לייד לואי.
"אוקיי. עכשיו כשכולם כאן... אני רק אומר שהמקומות בהם אתם יושבים עכשיו, הם המקומות הקבועים שלכם מהיום. אין אפשרות להחליף או לשנות אותם. בכל שיעור, זוהי צורת הישיבה שתיהייה. ברור?" גברת רוברטס הכריזה וכולם הנהנו בראשיהם. אוי ואבוי. אני חושב שהעניים שלי יצאו מהמקום מרוב בהלה.
ליידי, שמעתי את לואי מצחקק לפני שהתכוףף לכיווני ולחש "זה עומד להיות כל כך כיף מעכשיו"
בלעתי רוק מול עיניו והוא נשען חזרה למקומו, שילב את ידיו והוסיף מבט מרושע. הרכנתי את ראשי מעל השולחן, בית הספר התחיל לפני 3 חודשים ודווקא עכשיו היא קובעת לנו את המקומות. אני כל כך חסר מזל.
אני יושב ליד לואי טומלינסון. לגמרי נדפקתי.