Chapter 1

178 16 10
                                    


רצפת הקרמיקה הוכתמה בצבע אדום טרי, טאהיונג משך את המכחול מטה ומעלה וכיסה בצבע את הבד הצחור בשלמותו. "אוופפפ" הצייר נאנח וזרק את המכחול על הרצפה בתסכול כשהוסחה דעתו. "ממההה?" הוא ענה לשיחה בקוצר רוח וקטע את רטט הסלולרי שהוציא אותו בעזות מהריכוז. "וואאוו!!! טאהטאה תרגע אהוב" הקול הדקיק מעבר לקו ניסה להרגיע. "ג'ימיני.. אני לא מצליח לצייר" טאהיונג נאנח והיכה באגרופו את האוויר. "טאה, אולי כדאי שתעשה הפסקה, תאכל.. תנוח.. תצייר שוב כשתחזור לך ההשראה".

טאהיונג הביט בחדר הענק שגודלו כמה מטרים נכבדים, עשרות ציורים בגוונים כהים ואפלים מילאו אותו. כל אחד שונה מחברו אך מכנה משותף לכולם, קונספט של 'הרס – חורבן'. הצייר המתחיל בן העשרים ואחת וכישרונו המופלא על אף גילו הצעיר יחסית שברו את שוק האומנים והותירו את כל האנשים שבחנו את ציוריו פעורי פה, הוא היה ממש פיקאסו או וינסנט וואן גוך הקוראני. בשונה מכל אומן אחר שצייר נופים, דיוקנים או מערבולת צבעים מרהיבה טאהיונג משך את המכחול והעביר לבד הלבן את מה שהתחולל בליבו, הרס עד היסוד ורצון עז לנקום באחד שעשה לו את זה.

"טאהיונגי.. עוד שש שעות המכירה הפומבית, להזכירך, אתה חייב להיות נוכח.. אל תגרום לי לבוא ולגרור אותך מהבית" ג'ימין צחקק וטאהיונג הלך בחוסר רוגע בסיבובים ברחבי החדר. אומנם רגש הנקמה תמיד קונן בליבו, אבל השראה ליצירת אומנות מפעימה היה לו קצת קשה להשיג. משהו בתת מודע צעק לו שילך לאירוע המכירה ולא ידפוק ברז כהרגלו, כאילו מבטיח כשישוב תחזור אליו ההשראה טעונה במלואה. לכו תבינו נפשו של אומן..

הצייר המתחיל הבריש בידו את שיערות ראשו החומות וכיווץ את גבותיו כשקלט שבטעות מרח על ראשו מהצבע האדמדם הנוזלי. "טוב ג'ימיני, אני אהיה מוכן בזמן" הצייר גלגל עיניים וניתק את השיחה בקוצר רוח, הוא יצא מחדר העבודה שלו ונכנס לחלל הסוויטה הגדולה שהתגורר בה. טאהיונג זרק את סרבל הג'ינס שהיה מלוכלך מצבע בסל הכביסה שבחדר השירות ועשה את דרכו לחדר האמבטיה כשבוקסר שחור על גופו. הוא פתח את הברז ומילא אמבט במים חמימים וקצף, חום השיער הוריד את הבוקסר הקצר באחת וצלל למים המרגיעים.

"אדון קים?" אחד מעובדי המלון נקש בעדינות על דלת חדר האמבטיה. טאהיונג חפן את ראשו בין ידיו בתסכול, גם במקלחת אין לו שקט לחשוב ולא עוזבים אותו במנוחה. בכל פעם שההשראה חמקה מבין ידיו הוא היה נכנס ללחץ מחשש שאיבד קצת מהרגש העז שקונן בו, חשש שאולי הזמן עושה את שלו בתהליך איחוד השברים של ליבו. טאהיונג שם חלוק מגבת בצבע בז' על גופו הרטוב ופתח את דלת חדר האמבטיה, "באתי לקחת את ההזמנה לארוחה שלך.." חייך עובד המלון שלבש מדים לבנים ומהודרים. "אני לא רעב היום.. תביא לי במקום זה פירות ושמפניה" הצייר אמר והודה להוסוק על מסירותו.

רוב שעות היום טאהיונג היה מבלה בחדר העבודה שלו וצייר כאוות נפשו, היו ימים שמרוב ריכוז בציור מסוים היה שוכח מהעובדה שהוא צריך לדאוג גם לגופו ולאכול. כשלוש שנים זה נמשך כך, הוסוק שהיה אז עובד חדש במלון ונשלח לשרת את הצייר הצעיר שעם הזמן התחבר אליו מאוד והפך לכמו חבר בשבילו. טאהיונג ביקש ממנו 'טובה' - להיכנס לסוויטה שבה גר בארבע אחרי צהריים ולקחת ממנו תפריט לארוחת הערב, אם לא אכל במשך היום לפחות יאכל בערב. הוסוק כתב את דבריו של הלקוח הצעיר בפנקס, קד והתקדם לכיוון היציאה וטאהיונג חזר לחדר האמבטיה לסיים את מה שהתחיל.

GamE OveR | vkookWhere stories live. Discover now