צליל הריתוך של הלהביור שנמצא בידי צרם באוזניי, הניצוץ של המתכות בער מבעד למסיכת המגן.
אני עובד על פרויקט הקבלה לתוכנית האמנים של האקדמיה, הפרופסור שלי גם ככה לא אוהב אותי במיוחד מאחר ואני לא הסטודנט הכי מזהיר.
אני די נעלם במהלך שעות היום מאחר ואני אוהב ליצור בלילות, המוזה שלי הרבה יותר טובה. אני תמיד נשאר בסדנה אחרי שעות הלימודים.
צורת המתכות יחד גורמת לי לחייך כשזה תופס צורה ומגיע למה לכדי מה שדמיינתי.
אני לומד בקורס הרתכות, מפסלים במתכות, אני מוצא את זה די מהנה לאור העובדה שמשהו כל כך גס יכול לתפוס צורה כל כך עדינה ומרשימה מרתקת אותי, הלימודים העיוניים בניגוד לכך לא ממש. אבל אני עושה מאמץ מאחר ואין לי יותר מדי ברירות.
״דילן״
אני מסב את ראשי הצידה בשביל לראות את אותו הפרצוף של הפרופסור שלי, לא מרוצה במיוחד,
לעזאזל אני לא יודע מה אני יכול לעשות כבר כדי לרצות את הבחור הזה.
״כן פרופסור?״
הוא נאנח ומסדר את משקפיו על גשר אפו
״אני לא חושב שהיצירה שלך מתקדמת לכיוון טוב, אולי תנסה לחשוב על משהו אחר לתוכנית?״
התעצבנתי, הדם שלי רתח, העבודה שלי אפילו עוד לא גמורה וכבר יש לו מה להגיד עליה, חוץ מזה, אני אוהב אותה, הוא לא יערער אותי, לא בשלב הזה שאני כבר מתקדם עליה די הרבה זמן ודי מרוצה מעצמי לגביה.
סובבתי לעברו את גבי, התעלמתי, הורדתי את מסיכת המגן חזרה על פניי, ממשיך בעבודה שלי.
מרגיש בנוכחותו נעלמת בחושך של בית המלאכה.
השעון שלי מצלצל לאחר שעות רבות בסדנה, השעה 20:00 בערב, אני מתחיל לקפל את הציוד שלי, הבטן שלי מקרקרת בכמיהה למשהו אכיל, לא אכלתי כבר שעות ארוכות, שקעתי לעבודה ואפילו לא שמתי לב.
׳אני חייב לאכול משהו׳ חשבתי לעצמי, מתחיל להריץ במוחי מסעדות שקרובות לבית הספר לאומנויות, ונזכר שאין לי זמן לשבת לאכול משהו מאחר ואני צריך לתפוס את הרכבת התחתית האחרונה, נזכר שיש סניף של מינימרקט קטן חמש דקות הליכה מכאן.
עושה את דרכי לשם, הדלת האוטומטית מרגישה בבואי ונפתחת, מלאי המזון נגלה לעיניי, אני הולך למדף המזון היבש חוטף נודלס מהיר, אין לי כוח לחשוב אפילו על משהו אחר.
אני ניגש לקופה, שם מוכרת די צעירה מקבלת את פניי, היא נראית עייפה, מאוד עייפה.
שקיות עיטרו את תחתיות עינייה האגוזיות שניצנצו ספק מעייפות ספק מאור הפלורסנט, שיערה החום אסוף לקוקו מבולגן על קודקוד ראשה, לחייה היו סמוקות, שפתייה העבות היו פעורות במעט, על הדלפק היה בלאגן גדול של קנבס וצבעים, לצד ספר לימודים עבה, מטרידן.
״אפשר לשלם בבקשה?״ שלחתי עם חצי חיוך לעברה, היא הנהנה לעברי בעודה סורקת את המוצר הבודד שקניתי.
היא הייתה יפה, מאוד, לא שמתי לב לרוב הפרטים כשהבטתי בה קודם לכן, היא הייתה לבושה באפוד מוזר של מקום העבודה אך זה לא הפריע לי להמשיך להסתכל עליה, עורה הבהיר הקרין מעט את האור בחזרה, יש לה עיניי איילה יפהפיות שהבזיקו לעברי ברגע שסיימה וארזה עבורי את הנודלס בשקית.
״תודה״
״אין בעד מה״ היא הנהנה לעברי, חוזרת לתפוס את המכחול.
אני מוזג מים חמים מהמיכל שנמצא בפנים, סוגר את הקופסא ופונה לדרכי, מתיישב על ספסל בקרבת התחנה לאכול, אני מבחין בזוג חולף אותי, הם אוחזים ידיים, היא מחייכת אליו והוא מחייך אליה.
תוקפת אותי תחושת בדידות לפתע, תחושה קרירה שכזו שסותרת את החום המהביל מהאוכל שלי, אני נסגר.
כך גם הלב שלי נסגר כשהאקסית שלי נפרדה ממני.
הפרידה שלנו סחטה ממני את כל המיץ, פשוטו כמשמעו, היה לי קשה, מאוד. אהבתי אותה מכל הלב שלי והייתי מוכן לתת לה הכל, עד שהבנתי שהיא התראתה עם גבר אחר מאחורי הגב שלי.
זו הייתה תקופה קשה בחיים שלי, נסגרתי.
לא נתתי לאף אחת להיכנס אל הלב שלי מאז, וגם כשניסיתי היה לי קשה להיפתח בחזרה וברגע שהתפתח משהו קצת יותר רציני- אני נרתעתי וחזרתי ישירות אחורה.
וכך קרה כמעט בכל פעם, אותה הריגרסיה.
לא רציתי ליצור גם, היה לי קשה והרגשתי שהכל לוחץ עליי, עד שהבנתי שהיצירה היא לא זו שמעיקה עליי והיא הייתה המפלט שלי.
החומר שאני מתעסק בו היה כמו הלב שלי, קשה כמו ברזל, מתחמם, מתרכך, ומתקשה בחזרה.
והנה אני כאן, כמעט שנתיים אחרי, אחרי ועדיין בתהליך ארוך ומייגע של עבודה עצמית מפרכת, והלב שלי מתרכך בחזרה. חוץ מאותם ימים שאופפת אותי אותה התחושה האפלה כמו שאני מרגיש עכשיו, בודד, ומנוכר. והוא חוזר בחזרה להיות קשה.
אני מחכה ליום שבו אצא מהמעגל הבלתי נגמר הזה של לרצות את אני- את עצמי, אני רוצה להפסיק לשרת את המטרה הרגעית שהעולם מציב לי ורוצה להשיג לי משהו טוב להתעסק בו ולהיות שם למענו.
כמו שהייתי שם בשבילה, כמו שמגיע למישהי, שתתייחס באותו הכבוד שמגיע לי, שנאהב עד כלות הנפש כמו בסרטים, ושלא נפחד מהקשיים, כי נהיה כל כך קשורים זו בזה שנדע לחלוף את המגרעות ולחבק זה את זה ולדעת שאנחנו יחד בבלאגן ובסערה שאנחנו קוראים לה חיים.
והנה הרכבת מגיעה וקוטעת לי את רצף המחשבה העמוקה על היותי אני, דילן קייס, בחור עם לב שבור ומחשבות יותר מדי עמוקות על התהוות החיים. אני מתיישב במושב, האוזניות תחובות לאוזניי, כשבמוחי עדיין תקועות עיניי האיילה והנצנוץ הזוהר בתוכן.
-
פרק ראשון, סיפור חדש
אין מטרה, ברגע שיאיץ, אשחרר עוד פרק (:
YOU ARE READING
One Above
Romanceאחד מעל, תמיד הוא היה אחד מעליי, צעד אחד לפני, הכל אצלו היה מחושב גם הדרך שבה הוא היה נוגע בי. כאילו כף ידו מכירה ויודעת את גופי מיום היוולדי, הייתי זקוקה לו, ולא ידעתי עד כמה הוא זקוק לי.
