קטע מהתחרות "ספרו לי" מאת Ir4ik_. זכה במקום הראשון באותה תחרות.
-----------------
זה היה ערב, פנסי הרחוב האירו את הפארק המושלג. אנשים חלפו במהירות על פניי, מנסים לברוח למקום חם. הגוף שלי רעד מהקור והאצבעות שלי קפאו מדי מכדי לנגן על הגיטרה. בכל זאת המשכתי לנגן כי בתור מישהו שגר ברחוב, זאת הברירה היחידה שלי. אני צריך את הכסף גם אם זה כלום כסף.
אישה צעירה עמדה מולי במרחק לא קרוב מדי אך כזה שעשה עליי צל. היא נראתה טוב מדי מכדי להסתובב לבד בשעות האלה עם השמלה הלבנה הקיצית שלה, שרשרת הפרחים והסיכות בשיער. היא גם לא לבשה מעיל או משהו מחמם אחר כאילו לא קר בחוץ. גופה שהיה יחסית רחב לבחורה האידיאלית נעמדה מולי בביטחון, עיניי הדבש שלה התבוננו ישר לתוך הנשמה שלי.
"אדוני, תוכל לנגן לי משהו?" קולה הרך שאל.
"היי, ילדה, למה את מסתובבת בשעה כזאת בחוץ? מישהו עוד עלול לפגוע בך." שאלתי בחזרה בחשד. לא חסרים מקרים של נשים שנאנסות בחוץ, חבל שמישהי יפה כמוה תהיה חלק מהסטטיסטיקה.
"תוכל לנגן לי משהו?" היא שאלה שוב וסובבה אליה את תיק הצד הכחול שלה עליו היו רקומים כוכבים. ידה העדינה הוציאה את הארנק וממנו הוציאה כמה שטרות. "אני מוכנה לשלם לך. הנה." לקחתי ממנה את השטרות וספרתי. עיניי עוד שנייה יצאו מחוריהן.
"חמש מאות?! את מטורפת?!" ישר צעקתי עליה. "כאילו כן, אני שמח שאת נותנת לי כזה הרבה, אבל זה קצת יותר מדי, את לא חושבת? " הושטתי לה את הכסף בחזרה. "את עוד תצטרכי את הכסף הזה או שתסיימי ברחוב כמוני." עיניי הדבש הממוסגרות שלה לא הביעו שום רגש, גם לא עמידתה הזקופה.
"נראה שאתה צריך את הכסף הזה יותר ממני." היא הצהירה בביטחון למרות שקולה היה עדין. "אז אתה מנגן לי משהו?"
"כן, אני אנגן לך." נאנחתי. "מה את רוצה?" שאלתי, מכין את הגיטרה ואת האצבעות הקפואות שלי.
"משהו שיצעק בשמי." ביקשה במונוטוניות שאפיינה אותה. הסתכלתי עליה במבט מוזר, אבל העדפתי לא להתווכח איתה. אין לאישה הזאת הגיון אם היא מסתובבת בשעה מאוחרת בחורף בלבוש קיצי בפארק חשוך רק בשביל שהומלס ינגן לה משהו עבור חמש מאות. וגם... אני צריך את הכסף. אני לא יכול להיות בררן מאיפה אשיג אותו. האישה ישבה על הספסל לצידי, אחת מידיה נחו על משענת היד המתכתית של הספסל. קירבתי את ידיי המלוכלכות לפניי ונשפתי עליהן אוויר חם לפני שאתחיל בעבודתי. נכון שאני יכול לנגן חרא והכסף עדיין יהיה אצלי, אבל עד שיש מישהו שמוכן להקשיב לי, עדיף לעשות זאת כמו שצריך.
ידיי נחו על הגיטרה, מנסות בתנועה המקדמת לחשוב מה היא רוצה לומר. עיני הדבש עקבו בריכוז רב בתנועותיהם של הידיים, אצבעות ארוכות ליטפו את המתכת הקרה. יש לה הרבה מה לומר, הרבה מאוד מה לומר. מרוב התרגשות היא על הקצה. אני יכול להבין אותה. הסיבה שאני מנגן היא כי יש לי הרבה מה לומר אך קשה לבטא זאת במילים. השמעתי את התווים הראשונים, התווים שמתחילים בשאלה שלה, בהיכרות איתה. הם היו עדינים בדיוק כמו הקול שלה, חשודים כמו התנועות שלה, נחושים כמו המבט שלה. בהדרגה הגברתי את הקצב של הנגינה למרות הכאב באצבעותיי, בונה את מה שיש לי לומר לעולם בתקווה שאולי זה מה שגם היא רוצה לומר. אירועי העבר הוקרנו בראשי. נער מפוחד שלמד תואר שלא רצה רק כדי לשמח את הוריו נושר בסופו של דבר. החלטה גורלית לרדוף אחרי החלום שלו גרמה לו לעוף מביתו אל העולם הקר האכזר. החיים מאותו רגע היו מירוץ של להתבסס מחדש במקום מגורים משל עצמו עם עבודה שתעזור לו להגשים את עצמו. קו הסיום של המירוץ היה לחיות בלי בית ובלי אוכל, רק אני והגיטרה שלי.
ניגנתי, שפכתי את מה שהיה ללב שלי לומר. ועם זאת אף אחד לא הקשיב לי. למה אף אחד לא מוכן לעצור שנייה ולהסתכל על אדם מסכן שצריך עזרה שיכול לעזור לכם אם רק תקשיבו למה שיש לו להציע?! למה?! אתם רוצים להיות אנשים טובים יותר... רוצים שינוי... אז למה אתם לא מוכנים לעשות דבר למענו?! היד שלי נעה בסערה על המיתרים, צורחת, צועקת, זועקת. הלוואי ולא הייתי חי...
ידי הנחיתה את התו האחרון על המיתרים הקפואים, הדמעות רצו לצאת ממני. לא... אני לא יכול לבכות עכשיו, לא כשיש לי קהל. חייכתי אליה בכוחותיי הנפשיים האחרונים. אפילו שלא אראה אותה יותר לעולם, אני לא רוצה שהיא תזכור את העצב שלי.
עיני הדבש שלה הביטו בי כמה שניות, פעורות לרווחה. ידיה מחאו כפיים בשקט ומשם התחזקו עד שנעצרו בשיא. דמעה ירדה מעיניה הממוסגרות. אחריה עוד דמעה ועוד דמעה לצד חיוך שבור.
"תודה." היא בירכה בקול סדוק. הנחתי את הגיטרה בצד מתוך אינסטינקט לנגב לה את הדמעות, אבל אז נזכרתי שהידיים שלי מלוכלכות מדי. נרתעתי אחורנית מיד כשידיי מחזיקות זו את זו.
"תודה לך שהקשבת לי." החזרתי לה. היא קמה מהספסל והמשיכה בדרכה. אך לפני שהתרחקה עוד, היא הסתובבה אליי.
"אדוני, תוכל לעשות בשבילי משהו?" היא שאלה שוב בקול רך כמו בהתחלה. נאנחתי. מה היא עוד רוצה?
"אל תוותר." היא הסתובבה לכיוון אליו עמדה ללכת והמשיכה בדרכה, מותירה מאחוריה עקבות בשלג הרך. התבוננתי בדמותה שהתרחקה ממני.
למה את אומרת לי לא לוותר כשוויתרת בעצמך?
