פנימיית השקט

רמז ראשון- המזוודה הורודה

השקט המופתי שערך באוטו של משפחתי , גרם לנסיעה להרגיש כאלו שעות על גביי שעות עוברות. למרות שבפועל הפנימייה הייתה שלוש שעות מביתינו.

כל הנסיעה בהיתי מהחלון על הנוף החולף במהירות מול עייני.וכמו שהנוף חלף במהירות, כך גם המחשבות שבראש שלי.

כל הזמן אותה תמונה, בא אחותי בעלת השיער המתולתל הגולש ואדמוני, ועייני האיזמרג המהפנטות. הילדה שתמיד חייכה, שכולם נדבקו אליה כמו מסטיק. שכל שישי הייתה נכנסת אל מיטתי באחת עשרה וחצי כדאי לספר לי איזה מחזרים חיזרו אחריה היום. האחות המושלמת שכל היום ההורים שלי השוו אותה אליי ושאלו למה היא מאושרת ומוכשרת בכל דבר ואני לא? . למה אני רק נטל ממורמר שנועל את עצמו כל היום בחדר.

איך הילדה הזו הסתכלה עליי במבט חסר הבעה. והתנגדה לחיבוק שלי, ורק לחשה לי" חבל שהיית חייבת לעצור אותי."ואז נכנסה אל המטוס שהיה אמור לקחת אותה אל סבתא כי היא אמרה שהיא לא רוצה ליות בסביבה כאן יותר.

אני מנהרת את ראשי באימה. ומסדירה את נשימתי שעולה ויורדת בקצב לא סדיר.

אני מסתכלת על התגובה של הוריי להתקף שהתחלתי להיכנס אליו. אך הם אפילו לא מזיזים את המבט אליי.

רק בוהים בכביש הריק שנמשך עוד ועוד בלי נפש חייה.

'אף פעם לא יהיה להם אכפת ממני' אני חושבת ושום רגש לא יוצא ממני בגלל זה. זה לא שזה לא הפריעה לי, זה דווקא מאוד הפריעה לי, פעם. הייתי כל כך מתאמצת להיות טובה בהכל, כדאי שפעם אחת הם יזיזו את המבט שלהם מהאחות האדמונית המושלמת , אל האחות בעלת השיער החום המשעמם. אך לשוו.

לא משנה כמה גביעים השגתי בהחלקה על הקרח, תמיד עיניהם היו נשאות אל אחותי שלטענתם לא משקיעה את זמנה בדברים טיפשיים , אלה משיגה ציונים טובים ומשקיעה בעתיד שלה.

מחשבותיי נקטעות בבום של עצירה פתאומית.

אני מיד חוזרת אל המציאות בה הוריי יוצאים מהאוטו עם חיוך מזוייף על פניהם , ומחבקים חזק את המנהל בברדולף.

אני יוצאת מהאוטו בלית ברירה. ונבהלת מגודלו ותפארטו של הבניין שעומד מולי.

בניין לבן בעל לפחות חמש קומות ואלפיי צמחים מטפסים , ומסביבו דשא ענק בגודל שיכול להחיל מקום לבית ללפחות שבעים איש.

' עכשיו אני מבינה לאן הכסף של ההשקעה על שיעורי ההחלקה על הקרח שלי נעלם' אני חושבת לעצמי ומגלגלת את עייני.

אחריי דקה שהוריי מסתכלים עליי במבט מאיים ומסמנים לי עם עייניים להגיד שלום למנהל. אני מחליטה להזיז את עצמי אליו.

אני מתקרבת אל המנהל. הוא נראה די צעיר, בסביבות גיל השלושים וחמש. שיערו בלונדיני מעורבב עם לבן. ואפו נשרי וגדול מה שנותן לו הרגשה של איש נחמד עם גופו הארוך והרזה, וחיוכו נראה יותר גדול פי שתיים מכל חיוך שראיתי אי פעם.