Other People's Heartache

ג׳ני

ג׳ני יצאה אל החצר, ״חם פה״, היא תרצה בזמן שניסתה להסתיר את הדמעות המנסות לפרוץ בכל כוחן.
הן מצטברות בתוכה, נאגרות יום אחר יום מחכות שיהיו רבות וחזקות מספיק בשביל לפרוץ את חומת האדישות שג׳ני בנתה.
זו הייתה הערה טיפשית, ״את מתכוונת להשאיר את השיער שלך ככה?״, רק הערה תמימה אבל לג׳ני כבר לא נשארה טיפת בטחון, היא שנאה את המראה שלה, את מבנה הגוף שלה, את הפנים שלה שהתמלאו בפצעי בגרות מפעם לפעם, את האישיות שלה ואת המחלה שלה.
היא לא הייתה מחלה נוראית, אנשים חיו איתה חיים טובים ושמחים אך ג׳ני ידעה שמאז שהיא חולה בה היא השתנתה.
היא עייפה יותר, עצובה יותר וסקרנית יותר לגבי העתיד שלה ולגבי גורלה.
הדבר היחידי שג׳ני אהבה בעצמה היה השיער שלה, היא הייתה עומדת מול המראה במקלחת ומלטפת את התלתלים הבקבוקיים שלה שהיו בהירים ונוצצים, היא העבירה אותו מצד לצד, מעמידה פנים שהיא מדגמנת למגזין דוגמנות נחשק, אז, הייתה מפשיטה את עצמה ונגעלת, היא הפסיקה להסתכל במראה והתחילה במלאכת הנקיון, מורחת את עצמה בתמרוקים ולא שוכחת לטפח את השיער.
״אני לא בדכאון״, היא הייתה עונה לאמא שלה כשהיא שאלה אותה מה קורה איתה בכל פעם שפרצופה החמיץ .
״אני לא עייפה״, ענתה בנסיון להכחיש את המצב שגזרה עלייה המחלה שלה, כשאבא שלה הסיק שזו הסיבה לחוסר החשק הפתאומי .
״אני לא חושבת״, אמרה שוב לאמא שלה כמדדה מולה בגדים וזאת שמה לב לרזון שנוצר מהרעבה ושאלה האם היא ירדה במשקל.
 לג׳ני יש דודה שהיא אוהבת, כשהייתה קטנה הייתה אוהבת לשבת לידה ולספר לה הכל, היא נהגה להרעיף עליה מחמאות ״איזו רזה, איזה כיף לך״, ״ג׳ני ילדה יפה, בטוח כל הבנים מתחילים איתה״, ״איזה כיף לה שהיא כזאת חכמה״, היום ג׳ני מתחמקת מהשיחות האלה, היא מפחדת לספר לדודה שלה שאף פעם לא היה לה חבר, שאף אחד חוץ מבני משפחה מעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה או אפילו מחבב אותה, שגם שמשהו התחיל איתה היא הצליחה להרוס את זה עם בכשרון רב ואפילו לא בכוונה, שהילד שהיא מחבבת בטח בכלל לא זוכר אותה.
לג׳ני יש הרבה חברות אבל הן לא הרפתקאניות כמוה, לפעמים הן יושבות ומדברות וג׳ני יושבת בצד, מנסה להשתלב ללא הצלחה, לפעמים הן לא מסכימות עם ג׳ני או פוגעות בג׳ני אבל ג׳ני מפחדת מדי, היא מבליגה כל פעם מחדש וממשיכה בחייה, משקרת לעצמה שזה לא יקרה שוב.
לג׳ני יש המון כשרונות, היא מנגנת בהרבה כלים וכשהייתה ילדה נבחנה לאודישנים רבים שאותם עברה, היא מציירת והיא זוכרת את המחמאות שהרעיפה עלייה המורה לאמנות, היא כותבת שירים שהמורה שלה ביסודי מאוד אהב אבל עכשיו היא כותבת למגירה או יותר נכון אל ארגז המצעים, המקום בו היא שומרת את כל יצירותייה ופעם בכמה חודשים כשעושה שם סדר, היא קוראת מחדש את עבודותיה וזורקת אותן בזעם אל הפח, חושבת על כמה טיפשה הייתה כשכתבה אותן.
היום ג׳ני מסתכלת על נגנים בקונצרטים וציירים במוזיאון ויודעת שאין לה כשרון, היא רק עוד נגנית משנית שלעולם לא תצליח לחיות ולהתפרנס מהתחביבים שלה, היא פספסה את ההזדמנות שלה וגם אם לא באשמתה היא זו שתשלם את המחיר.
ג׳ני היא ילדה חכמה כשהייתה בכיתה ג׳ אובחנה כמחוננת, עד כיתה ט׳ מעולם לא למדה למבחנים, מתמטיקה ופיזיקה נראו לה פשוטות, כמו שפה שנייה ולמקצועות האחרים הייתה משאילה מחברת מאחד התלמידים בהפסקה שלפני המבחן וקוראת אותה ברפרוף.
היום היא עוברת בעצבים על המבחן האחרון שלה במתמטיקה בו נכשלה, חושבת האם שווה ללכת ולהתחנן למורה לעוד הזדמנות.
ג׳ני יושבת במיטה שלה בסוף היום וחושבת מה יהיה עלייה, סבא שלה רוצה שהיא תהיה רופאה, היא מעולם לא ידעה מה היא רוצה להיות, היא משקיפה מהחלון אל העיר השוממת שלה ושומעת מחוץ לדלת חדרה את ההורים שלה מתווכחים על ענייני כספים ותוהה לעצמה האם גם היא תהיה ככה, תגור בעיר כזאת, תספור כל שקל ותקום כל יום אל עבודה שקבלה בחסד אך מעולם לא רצתה.
היא מתגנבת בין הסדינים ומפעילה את הדיסק האהוב עליה, החומה נפרצת לאט לאט והיא בוכה, דמעה אחר דמעה.
לאחר חצי שעה של בכי היא יוצאת מחדרה ומנגבת את הדמעות, דואגת להסתובב עם החיוך הכי גדול שרק יכלה לחייך, היא ברת מזל, יש לה משפחה אוהבת והורים תומכים שאוהבים אותה, יש לה קורת גג וחברות, היא חכמה ובריאה.