הם היו החברים הכי טובים.
כל כך שונים, אך בלתי נפרדים.
האחד, היה נחמד, רגיש ומתחשב ואילו האחר מרושע, נצלן ואכזרי.
שעות רבות היה מבלה האחד בהטפה לאחר, על כללים מוסריים, על כבוד ואהבה, על שמחה ודאגה, הוא היה לו המצפון שלא רצה, המוסר שבו לא הכיר.
בימי העבודה הקשים היה האחד יושב במשרדו וממלא טפסים כאלה ואחרים.
אז, היה מתפרץ האחר אל משרדו העגמומי ומתרסק על ספת העור השחורה, משליך עליה ביחד עם משקלו את כל בעיותיו.
הם היו מדברים על הכל, האחר היה מציג נושא, האחד מטיף.
האחר לועג להטפה והאחד ממשיך.
ואז, קם מהספה בזריזות ובורח מהמקום, מסתיר את הניצוץ בעיניו ומחייך לעצמו.
הם הכירו זה את זה טוב יותר משכל אדם אחר הכיר, ובמחאתם הקולנית אחד כנגד השני נשמעה ההערצה באופן ניכר.
מפעם לפעם היו האחד והאחר מבקרים זה את זה, יושבים זה לצד זה אל מול טלוויזיה מרובעת ומחזיקים כל אחד בידו בקבוק בירה קרה, נהנים זה מחברתו של האחר מבלי לציין זאת בקול.
עבור האחד, היה האחר מעמסה קשה מנשוא.
עבור האחר, היה האחד מובן מאליו.
כשדבר לא נותר, נותרו הם זה לזה, וכשדבר לא נשאר, התנחמו זה בזה.
היה זה היום בו חלה האחד שהחל העולם להשתנות עבור השניים.
הכל נראה אותו הדבר, אך כל כך שונה.
אגלי זיעה כיסו את מצחו כאשר שמע את החדשות וישב אל מול האחר באותו משרד בו נהגו לחלוק חוויות כה יומיומיות.
ההתרחשות כולה נראתה לא ראויה, הספה עליה ישב האחר כעת בהבעה חסרת כל רגש הייתה אותה ספה שנשאה את חיוכיו, והכיסא עליו ישב האחד היה אותו כיסא ששמע את צחוקו.
דמעה זלגה מעיניו של האחר וזה פרש את זרועותיו וחיבק את האחד.
העולם נראה שונה כעת.
האחד היה יושב בביתו אל מול הטלוויזיה המרובעת בהבעה שלא עוזבת, בפנים חתומות.
האחד כבר לא ראה טעם בנחמדות, חייו התקצרו מרגע לרגע, משנייה לשנייה, הוא נתקף תסכול עם כל תקתוק שעון עקבי ומייאש ששמע, תקתוק שסירב לעצור סירב להניח לו לרגע של שקט והתעקש להמשיך בעבודתו.
הייתה זו שעת המוות, עמד האחר אל מול האחד והחזיק את ידו, לא אופייני זה היה לו.
עמד האחר והסתכל על פני האחד, בחן אותן מכל כיוון.
וכשעיניו נעצמו באיטיות ובעייפות אחיזתו רפתה וליבו הפסיק לפעום.
המוות הפריד ביניהם.
פרצופו השתנה בהדרגתיות, עתה היה הוא אחר נוסף, פרצופו התעקל בחיוך זדוני, מגעו קשה ועיניו עצומות וחסרות חיים.
זהו כוחו של המוות, כל כך חזק הוא עד שמפעיל את קסמיו עוד לפני הגעתו.
בדמעות שכאילו רפאו את קשיחותו עמד האחר שבקסמיו של המוות נהיה האחד וליטף את פני חברו, ״גם מצפונים שבורים יש״.
YOU ARE READING
Other People's Heartache
Historia Cortaאוסף סיפורים קצרים- סיפורי חיים של אנשים אחרים ואולי גם קצת שלי.
