אני ממש מחבב\ת אותך

חלק 20

מרינט הרגישה ממש רע שאמרה לאדריאן ללכת כמו שהיא אמרה והיא ידעה שכשאליה תגלה היא תצטרך להסביר הכל. אבל זה לא שהיא שיקרה לגבי איך שהיא הרגישה. אפילו עכשיו כשהיא הרגישה כל כך רע שהיא חושבת על מה שהיא גילתה לפני רגע. היא לא באמת התאכזבה מהעובדה שאדריאן והחתול השחור היו אותו אחד. שניהם נערים מדהימים ואדיבים והעובדה שאדריאן יכול להשתנות לחתול נתנה לו חופש שהוא לא יכול היה להשיג כשהוא, טוב, אדריאן. היא לא הוטרדה מהעובדה שהוא לא סיפר לה מי הוא היה בגלל שהיא בתור מרינט ובתור החיפושית ביקשה שלא יעשה זאת.

מה שהטריד אותה היה העובדה שהחתול דיבר איתה על אדריאן בזמן שהוא עצמו אדריאן. זה היה קצת מניפולטיבי, אבל באיזושהי דרך זאת לא הייתה אשמתו. בשביל לשמור על הזהות הסודית שלו כמו שהיא ביקשה, הוא היה חייב להגיב כמו שהוא הגיב באותם המצבים. הוא לא יכול היה לשנות את הנושא מבלי לפגוע ברגשותיה של מרינט או לגרום לה לשאול אותו למה הוא מתחמק מהנושא של אדריאן.

באיזושהי דרך מרינט הייתה שמחה לחשוב שכל הדברים שהחתול אמר עליה למעשה הגיעו גם מאדריאן. אדריאן חשב שהיא מדהימה. המחשבה הזאת גרמה לחיוך קטנטן להופיע על פניה. עד שהיא נזכרה שהוא ידע בדיוק איך היא מרגישה כלפיו. אדריאן ידע עליה יותר מאשר היא רצתה שהוא יידע בגלל שהיא שיתפה את הדברים האלה עם החתול השחור.

היא נענעה את ראשה ונאנחה ברגע שהתיישבה ליד שולחן הכתיבה שלה. היא עדיין הייתה צריכה לעשות את דף העבודה לבית הספר אחרי הכל. היא התרכזה בשיעורי הבית יותר מבדרך כלל בגלל שהם היו הסחת דעת נחמדה מחתולים ומדוגמנים.

היא לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר כשהיא שמעה דפיקה שבאה מהמרפסת שלה. היא הסתכלה לכיוון הדפיקה ומבט כועס הופיע על פניה. היא כמעט רצתה פשוט להתעלם מהדפיקה אבל זה יהיה קצת מחשיד ולא משנה איך היא הרגישה כלפיו ברגע זה, היא לא רצתה שהחתול ידאג לה. היא נעמדה ואספה את עצמה לפני שהלכה לפגוש את האורח שלה.

כשהיא פתחה את דלת המרפסת שלה היא ראתה את החתול יושב על המעקה, מסתכל עליה כשחיוך עליז על פניו. זה היה חיוך מאולץ.

"היי, חתול. לא נפגעת יותר מהקרב עם נבל-העל מקודם, נכון?" היא שאלה.

כמובן שהיא ידעה שהוא לא בגלל שהיא כבר ראתה שאדריאן היה בסדר, אבל הוא לא היה צריך לדעת שהיא יודעת על הזהות הסודית שלו. היא עדיין הרגישה מוזר לגבי זה ולא הייתה יכולה לסבול את המחשבה של איך הוא היה מגיב לעובדה שהיא יודעת. היא תצטרך לספר לו בסופו של דבר, אבל לא כרגע.

"כן, אני חייב להודות שכן חזרתי לקרב לפני שהייתי צריך, אבל יש לי חובה להגן על פריז. הייתי חייב לעזוב מהר אחרי שהקרב הסתיים. הרגשתי רע כשעזבתי בפתאומיות. אני חושב שהדאגתי את החיפושית." הוא אמר, מעביר את ידו בשיערו במבוכה.