The magic of the skeleton-riley_rllb (Hebrew)

פרק-1

לא. אם אתם אפילו חושבים שאתם כמוני, תעזבו. הדבר היחיד שאני חיה בשבילו זה שהחבר הכי טוב שלי (והיחיד), לו, ואחותי, איין, לא יהיו לבד. שהייתי בת 5 הורי נהרגו, התיק נסגר לפני שנה משום סיבה, אבל אני וחברי תמיד דיברנו על היום הזה שאנחנו נתחיל לחקור, אבל בואו נחשוב על הסיכויים שבוא ישאר חבר שלי. אני נחשבת גאונה, קפצתי שלוש שנים ועכשיו אני בכיתה ט, ואני בתוכנית מיוחדת לגאונים. 

שיעור היסטוריה, יש כאלו שנרדמו מדיבוריו של מר טואי ויש כאלו שמעבירים פתקים, יש כאלו שבטלפון ויש כאלו שקוראים ספר, או שניה, אני היחידה שקוראת ספר... הסתכלתי על השעון, עוד דקה וצילצול הביתה!, הערתי בזהירות את לו והצבעתי על השעון, "יש!" הוא לחש וחיוך על פניו, כולם חושבים שאנחנו קרובי משפחה בגלל האוזניים המחודדות שלנו, כמובן שבדקנו אבל יצא שאנחנו לא. "עשר, תשע, שמונה", לו לחש, "שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים...", נשמע צילצול, וקריאות הידוד נשמעו ברחבי הבית ספר. קמתי, לקחתי את התיק הכחול שלי, והרמתי את הכיסא, העפתי את שערי הסגול כהה והארוך לאחור וחייכתי ללו, יצאנו ביחד מבית הספר והתחלנו ללכת ליער, הדרך הסודית שלנו הביתה היא דרך היער, פרפרים בצבע כתום עפו להם, וחתולים הלכו על העלים של הסתיו. "אז.....", אמר לו, "אז.....?" אמרתי, "אני לא סתום! את לא רוצה לחזור הביתה?" הוא אמר, הרכנתי את ראשי, ההורים המאמצים שלי, לוס ואדמס, רבים כבר חודש, כל יום נשמעות צעקות, "אני חייבת...." אמרתי, "את תמיד יכולה לברוח אליי!" לו אמר, "אני חייבת להיות שם בשביל איין." עניתי, נפרדנו לשלום כי הגענו לביתו, המשכתי בדרכי לבית ספר של איין, היא בכיתה ה', היא הילדה הביולוגית מבין שתינו, ישר שהיא שמה לב אליי היא רצה לחבק אותי, "מיילה!" היא אמרה, לקחתי את התיק שלה והלכנו הביתה. שנכנסנו נשמעו צעקות מהקומה השניה, לוס ואדמס. "הם עוד פעם רבים..." איין אמרה והרכינה את מבטה, "שימי את התיק בחדר שלך ותקחי את השיעורים שלך לחדר שלי, אני יחמם את הפסטה רוזה מאתמול." אמרתי ואיין הלכה לדרכה. שסיימתי לחמם את האוכל עליתי במדרגות לקומה השניה, מצד ימין החדר שלי והשירותים, ומצד שמאל החדר של ההורים והחדר של איין. החדר שלי הוא די גדול, כל הקירות (ואפילו התיקרה) פוסטרים ודיגלי גאווה, או, כן שכחתי לספר.... לפני חצי שנה יצאתי מהארון בתור אומניסקסואל, "הם עדיין רבים...." איין אמרה, החדר שלי הוא מקום המברח שלה, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד! "אני אדליק את המוזיקה, קווין?" שאלתי, היא הינהנה, אני לימדתי אותה את כל מה שהיא יודעת, הטעם שלנו במוזיקה הוא זהה והסטייל שלנו גם הוא, הדלקתי את המוזיקה והוצאתי את שיעורי הבית שלי, ישבנו על המיטה והתחלנו. עזרתי לה במה שהיא לא הבינה, והדלת נפתחה, "היי! חזרתן! כבר אכלתן אני רואה. אני הולכת לסופר, אתן רוצות משהו?" לוס אמרה, "מונסטר" אמרתי, "חמצוצים" איין אמרה ולוס הלכה, "הדלת!" אמרתי אבל היא לא השיבה, סגרתי במקומה, המשכנו בשלנו עד אחרי חצי שעה, שסיימנו, "רוצה לראות פרק?" איין שאלה ואני הינהנתי, "רוצה פופקורן?" אמרתי, "כן!!" היא השיבה וכמעט צעקה זאת, חייכתי והלכתי למטבח. אדמס ישב על הספה, חושב, ובידו בקבוק זכוכית של בירה, לקחתי מהארון שקית פופקורן והכנסתי למיקרוגל, "אתן רואות פרק?" הוא אמר שהבחין בי, הינהנתי. לא הוצאנו מילה, שמתי את הפופקורן בקערה ועליתי לחדר, איין כבר הפסיקה את המוזיקה ופתחה נטפליקס בטלוויזה שלי, ישבנו על המיטה והתחלנו לצפות בפרק החדש, אחרי בערך שעה נגמר הפרק. "לונה מתה?! מה?!" זאת הייתה התגובה שלנו אחרי שנגמר הפרק, לונה הייתה הדמות האהובה עלינו בסדרה 'מלכים ופיראטים'. 

שעון המעורר צילצל בשעה 6:00 בבוקר, הערתי את איין והלכנו לצחצח שיניים ולשטוף פנים. לוס ואדמס עוד פעם רבו בלילה אז היא ישנה בחדר שלי. לבשתי טי-שירט שחורה ועליה הסמל של רייבנקלו מהארי פוטר, טייץ שחור ואת הנעליי פלטפורמה הרגילות שלי, על היד שלי יש מיליון צמידים ועל צווארי שרשרת פרפר שקיבלתי מלוס ואדמס מתי שהם אימצו אותי. הכנתי מהר לי ולאיין אוכל וליוויתי אותה לבית ספר, אחרי זה חיכיתי ללו, מתי שהוא בא הלכנו ביחד לבית ספר, נכנסנו ליער ומשהו לא. היה מרגיש לי נכון... "לו? רק לי קר פתאום?..." שאלתי, "לא, גם לי קר..." הוא ענה. "שלום" אמר קול מאחורה. השתתקנו. השתובבנו לאט, הקול היה של נערה, בערך בגילי, שערה ירוק אבל יפיפיה, אוזניה מחודדות בדיוק כמו שלי ושל לו, עינייה ירוקות גם כמו שלנו, "מי את?..." שאלתי, "אני קוריט. ואתם לו ומיינה, ואנחנו אלפים".