סוף העולם

אני זוכר את הלילה הזה כאילו היה אתמול. האש, הצרחות, האימה. אני זוכר שישבתי צמוד לקיר בעוד הפורץ נכנס הביתה. הוא התקרב אליי בעוד אבא לקח מקל וניסה להכות אותו אבל הפורץ התחמק והכה אותו. הוריי היו חסרי אונים מולו ואז קרתה תאונה והמנורה על השולחן נפלה ונשברה על השטיח. הכל עלה באש ואני זוכר שאמי נשאה אותי ואת אחותי הקטנה בזרועותיה והוציאה אותי החוצה. היא חזרה לעזור לאבי אבל פתאום פיצוץ הצטלצל מתוך הבית והבית נשרף עד היסוד. את החלק הבא אני לא זוכר בבהירות אבל אני בטוח שמישהו נשא אותנו משם והשאיר אותנו הרחק ממקום סכנה. הבעיה היא שעדיין הייתי בן 5 עם אחותי הקטנה בת השנה והיינו לבדנו. מאז ועד היום אני חי את חיי ברחובות וגונב אוכל מאנשים. אני לא אוהב את זה אבל אני עושה מה שצריך כדי לשרוד ולדאוג לאחותי הקטנה.
"מתי נוכל לישון במיטה נוחה? כבר כואב לי הגב על האבנים" התלוננה אליזבת' והחזירה אותי למציאות. התכופפתי אליה וליטפתי את ראשה. "הכל יהיה בסדר אלי. בקרוב נוכל לישון במיטה חמימה ונעימה. בינתיים את יכולה לישון על הבטן שלי כדי שיהיה לך נעים" היא לא היססה להשען עליי. היא מלמלה לי 'לילה טוב' ונרדמה. אומנם אין לנו בית אבל מה שבטוח זה שהנוף מעליית הגג משגע. לפני שנתיים מצאנו את הבניין הנטוש בפאתי העיר והפכנו את הגג לביתנו החדש. ניסיתי לרהט אותו שיראה כמה שיותר כמו בית אבל זה עדיין לא מספיק. הצורך להגן על אחותי הקטנה מקשה למצוא מקום כזה. אני צריך תמיד לשמור עליה. הבטתי בעיר המנצנצת מתחתיי וחשבתי על איך שאעבור את יום המחר. עברו רק חמש שנים מאז שהתייתמנו והתחלתי לעבור כל יום בניסיון לשרוד אותו ואת הבא אחריו.
לא שמתי לב שנרדמתי אבל התעוררתי לאור הזריחה הנישאת מעבר לאופק. אלי עדיין ישנה עליי והייתי צריך לדאוג לארוחת בוקר. לקחתי את הג'קט שלי ושמתי את הראש שלה עליו. כמעט הגעתי לקצה הגג אבל - "ליאו?" אלי התעוררה מאחוריי. הסתובבתי וחייכתי אליה. "אל תדאגי אלי, אני רק הולך להביא ארוחת בוקר. תחכי לי כאן טוב?" היא הנהנה בישנוניות וחזרה לישון. למעשה לא רציתי להשאיר אותה ככה לבד אבל לא הייתה לי ברירה. ירדתי לעיר וסרקתי את הסביבה. קלטתי בעיניי מטייל לבוש בבגדים מפוארים מכף רגל ועד ראש. מטרה מצוינת, אנשים כמוהו בדרך כלל לא חשדניים יותר מדי. הלכתי על שיטת הילד התמים. צחקקתי ורצתי ללא הבחנה וניתקלתי בו, מהעוצמה הוא נפל על הרצפה וגם התפזרו לו כמה מטבעות כסף וכיכר לחם שהוא בדיוק קנה. עזרתי לו לקום, ולהתנקות מהחול. "וואי אדוני אני ממש מצטער. באמת, לא נזהרתי" התחלתי להתחנף אליו והוא צחקק ואמר שהכל בסדר וזה לא נורא. ווידאתי שאף אחד לא מסתכל והגנבתי בזריזות את פיסת הלחם וכמה מטבעות. לבסוף הוא נעמד ובזריזות התחמקתי שלא ישים לב שמשהו חסר לו. הייתי במרחק כעשרה מטרים ממנו כשהוא הבחין בכך והוא קרא אחריי. "גנב! תעצרו אותו" אנשים התחילו לצעוק עליי ולנסות לתפוס אותי. התחלתי לרוץ ונכנסתי לסמטה צדדית. הצצתי החוצה וכשעדר האזרחים חלף נשמתי לרווחה.
"זה לא יפה לגנוב אתה יודע" אמר קול מאחוריי וקפצתי. הסתובבתי וניצבתי מול אדם גבוה ושרירי. "אל תדאג, אני לא אסגיר אותך" ניחם אותי.
"אני רוצה להציע לך הצעה" לקחתי צעד אחורה. "אל תדאג. לדעתי תשמח להיענות להצעה הזו. למעשה, בהצעה יהיה כלול לשכון בבית חמים בשבילך ובשביל אחותך." פעמון האזהרה שלי צלצל. ולמרות שנשמע מפתה הייתי די בטוח שיש כאן קאטש כלשהו. "אז מה העסקה?" שאלתי בחשדנות.
הוא צחקק. "אני רוצה ללמד אותך להלחם ובתמורה לכך תוכלו לישון אצלי בבית ואני אספק לכם אוכל ושתיה ראויים לאכילה." הוא הסתכל עליי. "ואני מניח שגם מקלחת חמה לא תזיק." ממש רציתי להיענות להצעה אבל זה היה חשוד בעיניי. "ומה יוצא לך מזה?" שאלתי ובתגובה הוא צחקק. "אני לא יכול לגלות לך עדיין. רק נגיד שיש לי עניין בך ואני רוצה בטובתך. בכל מקרה, אני רואה שאתה עדיין חושד אז-" הוא הוציא קלף מכיסו ונתן לי. "תחשוב על זה קצת ותגיע לכתובת הזו. דלתי תהיה פתוחה בפניך תמיד."
הוא הסתובב והלך. "אה ועוד דבר אחד." הוא נעצר. "אם תבוא אליי תוכל ללמוד יותר על המקורות שלך."
"על המקורות שלי?" שאלתי אבל הוא כבר נעלם לתוך הצללים.

"יאיי הבאת אוכל!" צעקה אחותי כשהגעתי. חיבקתי אותה והבאתי לה את פרוסת הלחם. היא הציעה לי חצי אבל אמרתי לה שאני לא רעב אז היא המשיכה לאכול. הלכתי לקצה הגג והתיישבתי שם, צופה על העיר. החזקתי בידי את הכרטיס שהוא נתן לי ואז הסתכלתי על אלי. היא שיחקה עם אחת הבובות שהצלחתי להגניב בשבילה וצחקקה מאושר. נראה שהיא מאושרת אבל אני יודע שהיא לא, היא מודאגת גם כן והיא מעדיפה לחיות חיים נורמליים. עכשיו יש לי סוף סוף הזדמנות לתת לה את זה, אז למה אני מהסס. הוצאתי מהכיס מטבע שגנבתי ועברה בראשי המחשבה שאני לא רוצה שאלו יהיו החיים למשך שארית חיינו. העברתי בראש שוב ושוב את המשפט שאמר לי'תוכל ללמוד יותר על המקורות שלך', מה זה אומר? לא ידעתי שיש משהו מיוחד שאני צריך ללמוד עליו במשפחה שלי. האמת, באמת הייתי רוצה לדעת אם יש לי עוד משפחה איפשהו בעולם. רק לחמש שנים הייתה לי משפחה ואז בום, הכל התפוצץ לי בפנים. נאנחתי, אלי בטח אפילו לא זוכרת אותם. היא הייתה רק בת שנה... יד חמימה נגעה בידי. הייתי מרוכז כל כך שלא שמתי לב שאלי הפסיקה לשחק והתקרבה אליי. "ליאו, למה אתה עצוב?" שאלה אותי. באותו רגע קיבלתי החלטה, אנחנו הולכים על זה. "אלי, את רוצה לבדוק מקום נחמד שאולי נלך לעבור אליו לכמה זמן?" שאלתי. "איפה?" שאלה בחזרה.

שנינו עמדנו המומים מול הבית הענק שניצב מולנו. זה איפה שאנחנו עומדים לגור??
אתם בטח צוחקים עליי. "אנחנו עומדים לגור כאן?" צרחה אלי בתענוג וחיבקה אותי חזק. לקראתנו יצא אדם לא מזוהה, לבוש ברשמיות, שונה ממה שאני רגיל. "אה... אתה בטח אדון ליאו" פנה אלינו.
"א-אדון?"
"וזוהי בוודאי גברת אליזבת'" פנה אל אלי.
היא צחקקה ופנתה אליי. "אני אוהבת את האיש הזה. הצמדתי אותה אליי והנחתי לו להנחות אותנו פנימה. הפנים היה אפילו מרשים יותר. הגינה השתרעה על כמה מאות מטרים ודלת הכניסה הייתה ענקית. הוא הכניס אותנו פנימה.
"איפה האיש הגבוה המוזר?" שאלתי.
"בקרוב תפגשו את האדון אבל קודם עליכם להתנקות קצת. לקחו אותנו למקלחות ואני ואחותי נאלצנו להפרד. במשך השנים האחרונות של ההשרדות לא נפרדתי ממנה ומעולם לא נתתי את מבטחה לאנשים אחרים. זה גרם לי לחשוש אבל הייתה לי הרגשה טובה לגבי זה. הבטחתי לה שעוד מעט נתראה והיא נרגעה.

לאחר המקלחת הראו לי את החדר שלי ואלי כבר חיכתה לי שם. היא רצה לזרועותיי, "ליאו!"
חיבקתי אותה, "את בסדר, קטנטונת?" היא הנהנה באושר. זו הייתה הרגשה חדשה בשבילה, חום של בית. המשרת, שעכשיו מסתבר שקוראים לו סטן הוביל אותנו משם לפגוש את האיש המסתורי שפגשתי מוקדם יותר.
הכניסו אותנו לתוך מבואה גדולה ובהמשך ראינו שני אנשים נלחמים בחרבות זה בזה, המשרת עצר אותנו ולאחר חמש דקות הם סיימו והלוחם השמאלי התקרב אלינו בעוד השני יצא מדלת אחרת.
"אני מניח שלא הצגתי את עצמי כראוי לפניכן. שמי ברוס ואני סייף." הוא הושיט יד ללחיצה ולחצתי את ידו המיוזעת. "אה אני מצטער. אני עוד מעט אלך להתקלח, קודם כל יש לנו כמה עניינים להסדיר. סטן" פנה אל המשרת. "לווה את העלמה לחדר הממתקים. אני מאמין שהיא תאהב את המקום" הוא חייך בחביבות ואלי עקבה בעליצות אחרי סטן.
ברוס הוביל אותי לחדר צדדי, קטן יותר, והושיב אותי על כיסא. הוא התיישב בצד השני של השולחן.
"אני מאמין שיש כמה שאלות שתרצה לשאול אותי ליאו. אני לא מבטיח שאוכל לענות על כולן אבל אנסה"
נשמתי נשימה עמוקה. "איך אתה מכיר אותי?"
הוא נאנח "אוי לי, כבר על השאלה הראשונה שלך איני יכול לענות. בהמשך אתה תקבל תשובה".
"בסדר." עניתי בחשדנות. "למה אתה רוצה לאמן אותי? מה יצא לך מזה?"
"המטרה הסופית שלי היא שבעוד כמה שנים. לאחר שתהיה מיומן מספיק תצא לחפש את האוצר שנמצא בסוף העולם".