סוף העולם

היום הראשון

"סוף העולם? מה זאת אומרת?"
"אני מופתע שאתה לא מכיר את הסיפור" ברוס הרים גבה. "בסדר, אני אספר לך. לפני אלפי מאות שנים הוחבא אוצר מסוים שיכול להעניק למוצא אותו אפשרות לשלוט בכל. איני יודע בדיוק מה זה אומר אבל אני מאמין שלך יש את היכולת למצוא את האוצר הזה."
"לי?" שאלתי בתדהמה. "למה דווקא אני?"
"זו שאלה שאענה עליה בבוא הזמן אבל לך יש משהו שלשאר האנשים שניסו למצוא את האוצר נכשלו. לפני שתשאל, אני לא יודע מה זה בדיוק אבל עם כמה שנות אימונים תוכל לצאת למסע הזה."
"כמה שנים?!?" נחרדתי.
"מה, חשבת שתוכל לדעת להשתמש בחרב בכמה חודשים?"
לא ידעתי איך להגיב.
"בכל מקרה," המשיך "האמרה שנתנה את הרמז הראשון למציאת האוצר היא 'אדם אשר יגיע עד סוף העולם יוכל לקבל את האוצר שאין שני לו וישלוט על כל וכל'. הבה נתחיל להתאמן"
"רגע, מה. עכשיו?"
"כן. אלא אם כן יש לך משהו אחר לעשות?" הוא הביט בי בצפייה. נבוכתי ואמרתי שלא.
"לפני שנתחיל יש לי רק שאלה אחת. אמרת לי שאני אלמד על המקורות שלי. מה זה אומר?"
"גם את זה תלמד ועכשיו, נתחיל בלפתח את השרירים שלך."
"שרירים? בשביל מה?" תהיתי. הוא התקרב אליי, אוחז בחרבו.
"הנה, תחזיק" הוא שמט את החרב לידי ונפלתי ביחד איתה. אפילו לא הצלחתי להחזיק אותה כמו שצריך.
השנים הקרובות הולכות להיות סיוט.
"קדימה. אני רוצה שתתחיל בכמה שכיבות שמיכה." עשיתי בקושי אחד.
הוא נאנח כשהבין עם מה הוא צריך להתמודד. "עד סוף היום אני רוצה שתצליח להגיע ל30 שכיבות שמיכה ברצף. קדימה, תתחיל." והוא הסתובב והלך. "לאן אתה הולך?" שאלתי. "להתקלח" ענה.

זה לקח המון זמן. בהתחלה עשיתי הפסקה כל רבע שעה אבל המילים של ברוס הדהדו לי במוח. והחלטתי שאני חייב למצוא תשובות. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת זה על ידי עבודה קשה. ככל שעבר היום והחשיך הצלחתי לעשות יותר שכיבות שמיכה ברצף וכשסטן קרא לי לחזור הצלחתי להגיע ל30. הלכתי ישירות למקלחת כשכל השרירים שלי תפוסים.
לא שזה שינה לברוס. למחרת הוא הכריח אותי להגיע ל10 מתח ברצף. זה גם לקח לי כל היום.

כל השבוע התאמנתי ללא הפסקה, בכל יום תרגיל אחר עד שאני עושה אותו בשלמות. לאחר שישה ימים בקושי הצלחתי לצאת מהמיטה ואליזבת' באה אליי וחיבקה אותי. "אני לא אוהבת שאתה כל הזמן עובד קשה. כבר אין לך זמן אליי"
חייכתי אליה. "אחרי שאסיים את האימונים האלה אהיה יותר חזק ואוכל להגן עלייך מכל דבר בעולם קטנטונת"
"אתה מבטיח?" היא הסתכלה עליי בתקווה.
"ברור. מתישהו הפרתי הבטחה?" היא הנידה בראשה. "יופי. אז פשוט תסמכי עליי, בסדר?"
"בסדר. אבל לפעמים תשחקי איתי טוב?"
הנהנתי והיא יצאה מהחדר. התארגנתי ויצאתי לארוחת הבוקר.
"היום, ליאו, אתה מקבל יום חופש." אמר ברוס.
השתעלתי, לא מאמין.
"זה אומר שאני יכול לצאת החוצה?" שאלתי.
הוא הנהן ואליזבת' התלהבה.
"אח שלי יבוא איתי לטיול! ליאו בו נצא כבר!"
היא משכה בידי בכוח. "רגע, אלי תני לי לסיים לאכול קודם" אמרתי כשהטוסט בפי. היא הפסיקה למשוך ונעמדה. "בסדר אבל אחרי זה אנחנו יוצאים לטיול ענק בחוץ!"
הנהנתי לה והתעלמתי מהשרירים הכואבים.

"קדימה קדימה" אליזבת' משכה אותי החוצה ויצאנו בריצה לכיוון העיר.
עכשיו, לאחר שבוע של חמימות ביתית הסתכלתי על העיר והרגשתי צביטה בלב. פתאום הבחנתי כמה אנשים היו במצבינו עד לפני כמה ימים. אומנם לא כולם היו יתומים אבל רבים נאלצו לשרוד לאחר חורבן המלחמה שהשאיר אותם חסרי כל. מאז שעלה לשלטון המלך החדש שכבש את המדינה, לפני ארבע שנים, החיים לא היו פשוטים כלל. הדיקטטורה של המלך הייתה קשה ופגעה באנשים רבים. במשך השנים האחרונות כל מה שעניין אותי זה לשרוד ולא שמתי לב כלל לאנשים סביבי. אבל עכשיו הכל השתנה. כעסתי. הפעם האחרונה שהרגשתי כעס כזה היה כשהוריי מתו.
'כשאשיג את האוצר, ואני מתכוון להשיג אותו, אני מבטיח לכולכם שלא תאלצו לסבול יותר. אני אגרום לסבל הזה להגמר' נדרתי בליבי ונכנסתי לעיר.
לפני שיצאנו סטן הביא לנו מטבעות כסף לקניית בגדים חדשים.
לקחתי את אלי לחנות הקרובה והאושר על פניה מעולם לא היה גדול יותר.
"אני רוצה את השמלה הזאת!" משכה אותי פנימה ולא הייתה לי ברירה אלא להיות מתלה הבגדים שלה והיא מדדה בערך עשרים בגדים. אבל לא יכולתי לכעוס. פשוט צחקתי מכמות הבגדים שהיא מדדה ולא רצתה והערמה הצטברה. בסוף היא בחרה שמלה ושני סטים של בגדים. "את נראית מעולה" אמרתי והיא שמחה.

"חזרנו מהר מדי" התעצבה אלי כשהיא מחזיקה בידה צמר גפן מתוק ואני סוחב לה 2 שקיות של בגדים וצעצועים.
"היינו בחוץ שלוש שעות" הזכרתי לה.
אם השרירים שלי היו תפוסים לפני שיצאנו, עכשיו אני בקושי מרגיש אותם.
"ליאו אני רוצה שתשחק איתי במשחקים שקנינו."
חייכתי אליה, "אולי אחר כך. לא ישנתי טוב בלילה אז אני רוצה לנוח.
"טוב... אבל אחר כך אנחנו נשחק".
הנהנתי והיא הלכה לחדר שלה. אני פניתי למיטה שלי ולפני שנרדמתי ברוס נכנס לחדר שלי. או או.
"מה עכשיו?" שאלתי בעצבנות.
"מה, אתה כל כך כועס עליי?" שאל.
חיכיתי שימשיך לדבר. "בכל מקרה באתי רק לדבר איתך קצת ואחר כך תוכל לנוח."
התיישבתי.
"אני יודע שאני מקשה עליך אבל זה חיוני שתשלים את המשימה. אתה חייב להשלים אותה ליתר דיוק ואני יודע שאתה תצליח. רגע, אל תקטע אותי. האימונים בשנים הקרובות הולכים להיות קשוחים אבל אני מאמין בך. עכשיו תישן". הוא קם ויצא מהחדר.
נשכבתי על המיטה ולא הצלחתי לישון. שוב ושוב חזרתי בראשי על מה שאמר עד שנרדמתי. "בהצלחה לי" מלמלתי לעצמי ושקעתי בשינה עמוקה.