Riot 2 // VKook

פרק 20

Woodkid - Run Boy Run

מג'ונגקוק בלתי אפשרי לברוח. הוא קולט את טאהיונג במצלמות האבטחה תוך שלוש דקות, מזהה את המיקום שלו תוך חמש ומוצא אותו תוך שבע. וזה חשוד, כי בשבע הדקות האלו, טאהיונג לא זז ממקומו. ג'ונגקוק נכנס לאיזו סמטה, עובר דרך פחי הזבל ורואה אותו יושב ומיבב. ג'ונגקוק לא מבין מה קורה. הוא היה בטוח שטאהיונג ינוס על נפשו מכאן, אבל במקום זה הוא יושב במקום מזוהם, כשראשו מונח על ברכיו ובוכה ללא הרף.

"מנסה להוציא ממני רחמים?" מחייך ג'ונגקוק חצי חיוך מורעל. הוא כועס, כי טאהיונג מעולם לא כזה. הוא לא אחד שיתחנן, הוא אחד שנלחם ועד הסוף.

"ג'ונגקוק." הוא שומע אותו מייבב ורק מתעצבן יותר. "אני מצטער, ג'ונגקוק." ואז מתרכך תוך רגע, כאילו ואינו שונא לשמוע אנשים בוכים. טאהיונג מרים אליו את עיניו הגדולות שמבריקות מדמעות, מסתכל עליו במבט כה פגוע. על ג'ונגקוק זה לא עובד כשזה בא מאנשים אחרים, אבל טאהיונג, לעומת כל השאר, משפיע עליו מצוין.

"מה אתה רוצה?" ג'ונגקוק חורק שיניו, מאגרף אגרופים. הצווארון הגבוהה של הסוודר הצמוד לעורו מתחיל לחנוק אותו, הוא מכחכך בגרונו.

"אני זוכר, ג'ונגקוק." יבבה אחת נוספת ועולמו מתהפך. ג'ונגקוק מרים גבה, שומר את כל סערת הרגשות בפנים. הוא לא מראה את ההתרגשות שמסתחררת עם הפחד, את ההלם והצפייה שמתערבבים זה בזה. טאהיונג נעמד, לא מפסיק להסתכל על ג'ונגקוק. "אני כל כך מצטער על הכל, איך יכולתי לא לזכור אותך?" הוא מושך הידיו הרועדות אל הלחיים של האחר, מלטף אותן בעדינות. "לעזאזל," הוא מניד את ראשו מצד לצד. "איך העזתי לא להיזכר בך."

ג'ונגקוק כבר שכח מהמשימה, מהמטוס, מזה שיש לו עוד עשרות דברים לעשות היום ובכלל איזה יום היום. הוא שכח לגמרי מה השעה, מה התאריך, מה אכל הבוקר ואיך קוראים לעצמו, כי כל מה שחשוב כרגע זה שטאהיונג זוכר. הוא נזכר בהכל.

"אני כל כך מצטער." טאהיונג מושך אותו אליו, מחבק בחוזקה. ג'ונגקוק נשאר לעמוד קפוא, בקושי מעכל מה קורה. הוא לא מבין האם הוא שמח או מפוחד, האם עליו לצרוח מרוב אושר או לברוח. הוא צריך זמן בשביל לקלוט, בשביל להכיל את הבשורה.

"טאהיונג..." הוא ממלמל, טובע בחום שמקרין השני. הוא נמס תחת המגע אליו כה התגעגע. "איך נזכרת?"

"אני ברחתי, כי לא רציתי שיחזירו אותי לניו יורק." מרחרח טאהיונג באפו. "ואז הגעתי לכאן ולפתע הרגשתי כאב ראש ממש חזק והכל כאילו חזר אליי." הוא מציץ בפניו של ג'ונגקוק. "אני הייתי חייב להיזכר קודם." מעביר את אצבעותיו בשיערו הצבוע, מרסק אותן קלות. "אבל הכי חשוב שעכשיו אני זוכר, דובשן שלי." מהנהן במרץ, מחייך מעט.

ג'ונגקוק מושיט את אצבעותיו ומנגב את הדמעות מהלחיים של טאהיונג, מתמלא בחום שהיה חסר לו כל השנים האלו.

"תעזור לי, בבקשה. אני לא יכול לעזוב, אני רוצה למצוא את סוקג'ין ולהציל את הוסוק מהכלא." מעביר לפתע טאהיונג נושא, עושה זאת מהר מדי.

"הוסוק בכלא?" ג'ונגקוק מרים גבה.

"הוא עם יונגי באפריקה, ג'ימין לא רוצה לתת לי לשתף איתו פעולה, הם לא יתנו לי להתקרב אליו." מסביר טאהיונג במהירות.

"הם יתנו." מתקן ג'ונגקוק, נזכר בכך שטאהיונג עוזב רק בגללו. "אני אסדר את זה."

"יתנו עם סוקג'ין?" מברר טאהיונג, מרים את גבותיו.

ג'ונגקוק חוזר למציאות העגומה בה הוא בצד של נאמג'ון טאהיונג בצד של אחיו. הוא נזכר למה לא רצה שטאהיונג יזכר בעבר, למה חשב שזה יסבך הכל. זה באמת מסבך. עכשיו, כשטאהיונג זוכר אותו, כל מה שג'ונגקוק רוצה זה להישאר איתו כמה שיותר, אבל בצד השני יש את נאמג'ון, לו הוא חב את חייו ואצלו הוא עובד.

"לא יודע," ג'ונגקוק נושך את שפתיו. "אני צריך לברר." מתרחק.

"תקשיב," טאהיונג תופס בזרועו. "יגיע מסוק לאזור בחצות, כל מה שאני רוצה זה לקחת איתי את אחי ולברוח לעזור לחבר קרוב שלי. היריבות שלנו לא מעניינת אותי, אני רוצה להציל את הוסוק." מסביר. "אני לא יכול לעמוד בצד כשאני יודע שחבר שלי בסכנה, אתה מכיר אותי. הם לא רוצים לשתף איתי פעולה, אבל לא צריך, אני אמצא דרך בעצמי."

"זה יהיה קשה."

"למה? מה עשיתם לאח שלי?"

'ומה אתה עשית לאח שלי?' - ג'ונגקוק לא שואל זאת. הוא גומע את רוקו, מתאפק. זאת לא שיחה לעכשיו.

"עינו אותו במרתף, הוציאו ממנו כל מידע שיכלו." ג'ונגקוק לא רואה טעם להסתיר, כי טאהיונג יגלה זאת לבד במוקדם או במאוחר. "כרגע אין לכם הרבה. יהיה רק אם השותפים שלו לא יפנו לו את הגב כשיחזור לניו יורק."

"הבנתי." טאהיונג עוזב את ידו, משפיל את מבטו ונושך את פנים לחיו. "יש מצב להחזיר לניו יורק רק את סוקג'ין?"

"ואתה תטוס לאפריקה?"

"כן."

ג'ונגקוק שותק, חושב על האופציה. כל כך הרבה מתגלגל לו בראש.

"הם ישתפו איתך פעולה כשיגלו שחזר לך הזיכרון." מסביר בקול שקט. "היית אמור לחזור היום רק בגללי, כי לא אהבתי את זה שאתה מציק לי, אבל עכשיו כשאתה זוכר, הם יכולים להסכים. זה יהיה קשה, כי אתה אח של סוקג'ין, אבל זה אפשרי. בבקשה אל תעלב מזה שרציתי להטיס אותך בחזרה."

טאהיונג לא נעלב, כי טאהיונג לא באמת זוכר דבר.