שיר משלי

זיכרון של זר

קטע קצר שרשמתי בתחילת המלחמה אבל רק עכשיו היה לי האומץ לשתף, אם זה פוגע במישהי/ו, אני מתנצלת מראש.
_________

אני לא חושבת שמגיע לי להביע דעה בנושא, שמגיע לי לכאוב כאב שלא שייך לי. 
אני לא חושבת שזה נכון שכשאני לא איבדתי דבר, אני סובלת כל כך. 
כמו רוב המדינה, קמתי ביום רגיל למציאות הנוראה. 
אומנם זה לא היה יום רגיל, לא בשבילי, אבל עדיין. 
מלאו לי 18 שנה ביום הראשון למלחמה, ביום של שמחת תורה, יום שהיה אמור להיות יום של קודש וחגיגה.
עברו מעל לחודשיים מאז, אבל אני עדיין תקועה באותו יום, עדיין רק הופכת לבת 18. 
כמו כולם צפיתי בחדשות באובססיביות, עד שזה התחיל לעשות לי רע והפסקתי, עד שלא יכולתי יותר. 
איך מדברים, איך מגיבים, מה עושים כשאני יכולה לראות בברור פנים של אנשים שמעולם לא פגשתי אבל ראית כל כך הרבה פעמים שהם כבר לא זרים.
כשאני יכול לשמוע את הצעקות האחרונות שלהם מהדהדות בן קירות מוחי בלילות, כשהם רצים בשדות בעיני בלילות. כשהתמונות של המוות לא עוזבות את מוחי, כשהרצים בשדות מתחילים ליפול ולא לקום יותר.
כשילדים בוכים על הוריהם ואחיהם, על חברים שאבדו ועל שכנים שנורו. 
כשהצרחות של ההרוגים מהדהדות באוזני דרך תמונות של בתים הפוכים, ירויים, שרופים.
איך ממשיכים הלאה, איך מוצאים את החיים במוות. 

זה לא כאב שלי לכאוב, אני רק עומדת צד. 
זה לא כאב שלי לכאוב כשלא איבדתי דבר, אבל כל כך הרבה סובבים איבדו עולמות שלמים. 
זה לא כאב שלי, זה כאב של זר.