אני שולחת מבטים חטופים אליו , בתקווה שלא יבחין בי , בתקווה שאף אחד לא יבחין.
הוא נראה אדיש וכעוס , מעין שילוב של הדברים שכל חיי אמרתי לעצמי "אסור לי".
אבל הוא שם , במדים וגבות מקווצות בראשו בטח מחשבות שוטפות,מכאיבות ומתסכלות שרק מחפש על מי להוציא אותן.
אני לא רוצה לפקפק בממשל אך הוא לא מסוג האנשים שצריכים לאחוז בנשק, והנה בכל זאת הוא שם,חמוש ומבט רצחני בעיניו.
ומי אני? בחורה קטנה שעלתה לאוטובוס הלא נכון, מתחרטת על שלבשתי חצאית קצת יותר קצרה משצריך , מתחרטת על כל הפחד שהפך כהרגל - כסיפוק.
אני לא יודעת מה אני רוצה כרגע אך כל צומת ליבי מוסטת לנוכחות העוצמתית שלו , אולי זה לא רק אני? אולי כולם לא מפספסים נוכחות כזו אך אני...בעיקר.
אני רואה בזווית העין שראשו פונה לכיווני,הוא מסתכל עלי? קשה לי להאמין אך הפחד מציף אותי מהאפשרות לבדוק, לגלות ואולי בטעות שעינינו יצטלבו.
בירידה לתחנה שנראה כי אף אחד לא בא; לבד,רגועה , זה נחמד.
אך לאחר כמה דקות שנראה כי האוטובוס נשאר במקומו יורד עוד משהו , במדים.
"אסור לי" עוד פעם עולה הקול הזה , המציק הזה, המחרפן הזה.
"מותר לך" קול נוסף חדש , הוויתור ההתעלמות - הסטייה.
כשאני מסתכלת לעברו והוא עלי , הפחד לא מאפשר לי להתקרב לעיניו ורקבוהה בשפתיו שאינן נעות,לא מחייכות ,לא עצובות - אדישות.
מעט מבוכה נוצרת , איני יכולה לדבר ורק מחכה בסבלות.
"את מדברת עברית?"
"כ..כן, למה שלא?"
"אני לא יודע..אתם הדתיים מדברים אידיש או משהו כזה לא?"
"אז אני לא יודעת על איזה מן דתייה אתה חושב שאני"
"דתייה מסכנה"
מבטי המום , החוצפה שלו נתנה לי מכה קשה בלב, מהעלבה? אני חושבת שלא, לא נעלבתי.
"למה אתה חושב ככה?"
"את בחורה יפה אבל לוקחים ממך את החיים"
"א..אני לא מבינה"
"ברור שלא, את לא מכירה משהו אחר"
הערה הזו כאילו הוא עליון ממני , החילוני מהסריח חושב שהוא מבין יותר טוב ממני?
אך אני שותקת , כל חיי למדתי לשתוק וגם עכשיו,מקווה שיתבשל במיץ של עצמו.
"את באמת אוהבת את זה? את כל החוקים ? המגבלות?"
אך אני ממשיכה בשתיקתי , אינו מבין מה זה לעשות משהו שלא למטרת רווח אישי .
"אה רגע...את בטח שטופת שכל, זה נראה לך הגיוני"
"ואתה לא מושפע ממה שמחנכים אותך?"
"לא , גם על ההורים שלי אני יודע לשים זין"
אני ממהרת להסיט את ראשי , אלוהים אדירים מעולם לא שמעתי משהו מבטא בצורה כל כך בוטא ובכל זאת המחשבה קטנה עברה..כשאמר את המילה הזו , חשבתי עליו , מה לו יש אבל לא הקול הזה "אסור לי" ממשיך לזעוק .
המבוכה שהציפה אותי הייתה בלתי נמנעת להראות כלפי חוץ.
"מה? מה אמרתי?"
אך אני ממשיכה להשפיל מבט ולהסתיר את פני בבושה.
"את צריכה עזרה ודחוף"
אומר בנוקשות ואפילו במעט סמכותיות.
"אל תקחיי אותי לא נכון - אני רוצה לעזור לך , שם לא תמצאי את התשובה"
"אז למה אומרים 'חוזרים בתשובה' ?"
"כי זו התשובה הפשוטה בסופו של דבר הם עצלנים ופחדנים מהמציאות"
מציאות? מה המציאות שלו שכל כך מפקפק בשלי? אין לו שמץ של כבוד וזה רק גורם לגופי לשותק, להרגיש דגדוג קטן ולא מוסבר.
"בואי איתי , אם לא תאהבי את העולם שלי תמיד תוכלי לחזור חזרה"
הצעה מפתה ומעט הקול הזה "מותר לך" עולה אך אני ממהרת להשתיק אותו בעוד "אסור לי" לא שבצלחה...
סקרנות היא שובר השוויון.
