קטנה שלי

פרק 2

פרק 2-
נועה
״נונה קומי, את צריכה להיות בבית ספר בשמונה״ אמר לי אחי הגדול שגב . גנחתי בתסכול והכרחתי את עצמי לקום מהמיטה.
אני. שונאת. בוקר.
ישבתי על המיטה ובהיתי בקיר למשך דקה מנסה לא להתפגר בעוד שהעייפות כמעט והורגת אותי. המזל הוא שאני עוד אוהבת יחסית ללכת לבית ספר, תמיד אהבתי. בשבילי זה לא היה כזה עונש כמו שזה היה בשביל הרבה ילדים אחרים. להיות טובה בלימודים נותן לי תחושת ביטחון של אני טובה במה שאני עושה. אני גם פרפקציוניסטית אז קשה לי לחפף בדברים, לפעמים זה מגיע לרמה שזה מציק לי כי זה סוחט ממני הרבה לחץ שהייתי מעדיפה להיפטר ממנו, אבל זה נסבל.
זו השנה הראשונה שלי בתיכון, עברו רק חודשיים מאז שעברתי לבית ספר חדש עם ילדים חדשים שלא הכרתי לפני. בהתחלה פחדתי נורא, יצאתי מאיזור הנוחות שלי והחלטתי לא ללכת לתיכון שקרוב לי לבית, בתיכון שאני נמצאת בו עכשיו הייתה מגמת מדעים שעניינה אותי ואמרתי למה לא? גם ככה נמאס לי טיפה מהילדים שהיו בבית ספר הישן. את הילדים בבית ספר הקודם שלי אני מכירה מהגן ולמען האמת זה הופך להיות משעמם כשאת רואה את אותם הפרצופים במשך כל כך הרבה שנים. יש את זה ויש גם את הקטע שיש ילדים שהייתי מעדיפה להשאיר בעבר, וזו הייתה הדרך הקלה ביותר לגרום להם להישאר כך, בעבר, היסטוריה שעומדת להישכח. תמיד התקשיתי בלנתק אנשים מהחיים שלי, זה נראה לי בגלל שאני כזאת רגשנית, באמת אני לא רוצה אפילו לנסות להסביר למישהו כמה פעמים מצאתי את עצמי מתייפחת מסרט מרגש או סדרה, פשוט כזאת אני.
אני אוהבת להרגיש מכל הלב את הרגשות שמועברים לנו בשירים, בספרים ובסרטים לפי דעתי זה דבר נפלט והוא עוזר לי להרגיש שאני חיה.
עם זאת שאני לא אוהדת גדולה של שינויים אני מוכרחה לומר שאני פשוט מאושרת מהצעד הזה שעשיתי בחיים שלי.
בחודשיים האחרונים כל כך הרבה אנשים חשובים נכנסו לחיי, הכרתי מלא ילדים חדשים וכל אחד מהם יותר מתוק מהשני. הזוי לחשוב שאני מכירה את החברות החדשות שלי מהבית ספר בקושי חודשיים ועדיין רמת הקשר שלו מזכירה לי חברות של שנים. אני פשוט אוהבת אותן כל כך.
בחיוך גדול קמתי מהמיטה כדי להתארגן לבית ספר.
בחרתי ללבוש חולצה לבנה גינס מתרחב בהיר ומעיל חום מעל. בחנתי את בואתי במראה בפעם האחרונה וירדתי למטה לאכול ארוחת בוקר.
״בוקר אחות קטנה״  אמר שגב ושיפשף את ראשי בידו כמו שתמיד היה עושה לי כשהייתי קטנה. גלגלתי עיניים אל שגב ורשפתי בעצבים כשהוא הצליח להתחמק מהמכה שבאתי להנחית לו על הגב. שגב בתגובה פשוט צחק כמו מטומטם, מפגר אחד.
״ נונה, אני ואבא לא נהיה פה כל היום כי אנחנו יוצאים לעבוד עד מאוחר אז את הולכת להיות לבד.. אולי תזמיני אלייך את זהר או יהלי?״
״אה סבבה, שגב?״
״הממ״
״אתה זוכר על המסיבה ההיא שאמרתי לך? שבבית של ידיד של מיקה, חברה שלי מהבית ספר?״
״נו מה איתה?״
״אז היא היום בערב, ואני ועוד כמה חברות מתכוונות ללכת אליה״
הפרצוף של שגב נראה כועס, אוח הוא כזה מעצבן.
״נועה אני כבר אמרתי לך שאני לא אוהב את הרעיון שאת הולכת למסיבה״
״אממ אז תצטרך להתמודד עם הרגשות שלך כמו ילד גדול. כי אני הולכת. אבא הרשה לי אז אתה לא מחליט לי.״
״ נועה״ אמר שגב בטון מזהיר. אני אוהבת ששגב הוא אחי הגדול ושהוא מגונן עליי מפני דברים, אבל לפעמים זה מוגזם ואז זה כבר נהיה מעצבן.
״דיי שגב, הכל יהיה בסדר אתה לפעמים שוכח שאני כבר ילדה גדולה ואני יכולה להתמודד בעצמי, אני לא תמיד צריכה את העזרה שלך״
שגב זקר גבה אחת וחזר לאכול את ארוחת הבוקר שלו.
הצצתי בטלפון כדי לבדוק מה השעה. שיט איך הזמן עבר ככה מהר, השיעור הראשון מתחיל עוד 10 דקות.
העפתי מבט אל שגב שהיה שקוע בלטחון את הקורנפלקס שלו כמו בהמה.
״שגב אני יודעת שאמרתי הרגע שאני לא צריכה את העזרה שלך, אבל יש מצב שפליז פליז פליז אתה מקפיץ אותי שנייה לבית ספר? אני עומדת לאחר״ אמרתי בזמן שעשיתי את הפרצוף הכי מתוק שיכולתי.
״אין בעיות אחות קטנה, כמעט קניתי את הנאום הזה שלך של אני עצמאית בלה בלה לא צריכה שגב בלה בלה״ הוא אמר וגיחך לעברי.
״תפסיק לצחוק עליי!״ אמרתי בחיוך שלא הצלחתי להסתיר.
שגב קם לקחת את המפתחות ויצאנו מהבית לכיוון הבית ספר.

״נועי!!״ קראה זהר כשראתה אותי ליד השער.
חייכתי וזהר ואני התחבקנו, מדהים כמה מהר הפכנו להיות חברות כאלו טובות.
״מה קורה חיים?״ אמרה
״הכל בסדר חוץ מהעובדה שאנחנו עומדות להיכנס לשעתיים מהגיהנום של פיזיקה״ אמרתי ביאוש.
זהר צחקה וכרכה את זרועי בזמן שהלכנו אל הכיתה. גם אני וגם זהר שונאות בכל נפשינו את המקצוע הנוראי הזה שנקרא פיזיקה, ועוד יותר שנאנו את המורה שמלמדת את זה.
״לא נורא, לפחות היום בערב אנחנו הולכות לרקודד״ אמרה זהר.
צחקתי בקול כשזהר עמדה באמצע המסדרון והתחילה לרקוד כאילו אין מחר. תמיד אפשר לסמוך עליה שיהיה כיף איתה במסיבה.
״אני כבר מחכה לזה כל כךך וגם שגב לא עשה לי כל כך הרבה בעיות כמו שחשבתי״
״כן אני בטוחהה שלשגב לא הייתה שום בעיה עם זה שהיום את הולכת להוציא לכל הבנים שם את העיניים״
״אויש שתקי, אם כבר את היא זאת שעליה הם הולכים להסתכל״ אמרתי לה והתכוונתי לכל מילה. זהר הייתה ילדה מהממת. עם שיער ארוך חום וגלי שגלש עד למותניה ועיני שקד גדולות שנותנות לך הרגשת חמימות כל פעם שאתה מסתכל לתוכן, עם חיוך גדול שחשפה בפני כולן. כל אלו הפכו אותה לילדה היפה שהיא.

שאר היום ‏בבית ספר עבר לי מהר. ‏שירה יהלי נועה ואני ישבנו בספסלים בשעה האחרונה ודיברנו על מה שאנחנו הולכות ללבוש למסיבה. שירה אמרה שהיא הולכת לבוא עם גופייה ממש ממש חשופה וג׳ינס קצר זוהר ויהלי הסכימו שהן באות עם שמלה. אני לא ידעתי ‏עדיין מה אני הולכת ללבוש אבל בטוח שזה לא הולך להיות משהו כזה חשוף כי אין מצב ששגב ירשה לי לצאת ככה מהבית.

אחרי שהבית ספר נגמר שגב חיכה לי בחוץ, אני גרה די רחוק מהבית ספר ככה שזה תמיד נלמד שהוא מפתיע אותי ומחליט לקחת אותי הביתה.
חייכתי אליו חיוך גדול כשנכנסתי אל מושב הנוסע והסתכלתי עליו במבט מבולבל. ״חשבתי שאתה ואבא עובדים כל היום?״
״נכון אבל זה לא אומר שאין לי זמן לאסוף את אחותי הקטנה מהבית ספר״ הוא אמר והדביק נשיקה לרקתי.
חייכתי והודצי לאלוהים שבירך אותי באח כזה טוב.
הנסיעה הביתה עברה מהר וכל הדרך אני ושגב העברנו בלשיר שירים בקולי קולות. כשהגעתי הביתה עליתי לחדר לעשות שיעורים, אני שונאת לדחות דברים אז אני חייבת לסיים אותם כמה שיותר מהר. אחרי שסיימתי את כל המטלות שהייתי צריכה לבית ספר נשכבתי במיטה ונתתי לעייפות להשתלט עליי. הרבה פעמים כשאני הולכת לישון גם אם אני רוצה בזה וגם אם לא. העבר שלי חוזר ורודף אותי. אני רואה בחלומותי נער יפה עם עיניים חומות ושיער כהה שפעם פעם, לא עבר יום אחד מבלי שביקשתי שהוא יהיה רק שלי. קראו לו אורי. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הייתי מספרת לו הכל. מהסודות הכי כמוסים שלי ועד לבדיחות הכי מטומטמות שגרמו לנו להישפך מצחוק כמה דקות טובות. מיותר לציין שאנחנו כבר לא בקשר. בהתחלה זה כאב. נורא. אבל הכאב הזה בלב נהיה פחות ופחות כואב ככל שעובר הזמן. פעם כשהייתי חולפת לידו במסדרון ורואה את הפרצוף היפה והכועס שלו מביט לעברי הלב שלי היה מתכווץ כל כך חזק שהייתי בטוחה שהוא הולך להתפוצץ מרוב כאב. אבל עכשיו כשאני כבר לא צריכה לראות את הפרצוף שלו כל יום אלא רק מדי פעם בחלומות הכאב הזה נהפך להיות נסבל. עומם. הוא תמיד שם וגם לא נראה לי שזה מסוג הכאב שמתישהו יעלם.