אני הנסיך שחזר

הבטתי לעבר השמיים התכולים, מעולם לא האמנתי שאהיה כאן שוב.

חמש עשרה שנים עברו, מאז שהוברחתי מכאן, נדדנו רחוק, במקום הרחוק ביותר שקיים ונאלצנו להילחם כל יום על החיים, הבטתי אחורה אל דרך האפר, אני לא יודע אם אני אזכה לצעוד שום בדרך הזו.

אבל החלטה הזו הייתה שלי, תמיד ידעתי שזה מה שהייתי צריך לעשות וזה מה שהתכוונתי לעשות.

נכנסתי לעיר בקלות ושכרתי לעצמי מקום לילה. כבר ידעתי לאן אלך מכאן.

עברו כמעט חמש עשרה שנה והמדינה שלי נשכחה כאילו מעולם לא התקיימה, אם אני אמשיך אם מה שהתכוונתי לעשות, האם זה באמת ישנה משהו?

לא ידעתי.

אבל ידעתי שלא הייתי יכול לוותר, הייתי השריד האחרון מהמשפחה שלי, הייתי הנסיך האחרון של המדינה שלי.

אבל לאנשים זה לא היה משנה, לא היה משנה איך השם של המדינה שלהם נקרא או מי שלט בממלכה.

כל מה שהיה אכפת להם שיהיה להם חיים טובים.

נאנחתי וזרקתי את ראשי אחורה על המיטה במוטל הקטן שבו שהייתי, זה היה הלילה האחרון לא ידעתי מה יקרה מחר.

האם עמדתי להתחרט על מה שעשיתי?

האם זה בכלל היה משנה?

האם אי פעם חיי היו שייכים לי?

הנדתי בראשי, זה היה מאוחר מידי לחשוב כרגע על זה, לקוות אולי לחיים אחרים.

שהמדינה שלי נפלה כל אחד לקח החלטה, אבל החלטה שלי נקבעה עבורי, כמו כל חיי, נולדתי כנסיך חיי מעולם לא היו באמת שייכים לי.

אם זה היום האחרון שלי, הייתי רוצה לבלות אותו עם אדם מסיום.

אדם שלא ידע מי אני, אדם שקיוויתי לעולם לא ידע את זהותי האמיתית. אם הוא ידע, מה הוא יחשוב עליי?

האם הבקשה שלו להיות לצידי עדיין תישאר? או שיותר הגיוני הוא יתאכזב ולא ירצה לראות אותי שוב בחייו.

זה אם בכלל אשאר בחיים.

האם היה טעם לחשוב על כל אלו?

נתתי לעצמי שלוש שנים, שלוש שנים בהם לא חשבתי על אף אחד למעט עצמי,

נאנחתי, היום הזה אני לא אחשוב על זה מאחר שהחלטתי כל מחשבה אחרת רק תעיב על כך. השעה עדיין לא הייתה מאוחרת מידי, והרחובות עדיין היו מלאים באנשים, יכולתי לצאת החוצה, כנראה שזה מה שהייתי צריך. לא היו איתי דברים רבים, רק כסף וקצת בגדים. את הבגדים השארתי בחדר בעוד לקחתי איתי את הכסף ויצאתי החוצה.

השמיים לא היו עוד בהירים, אך השמש עדיין זהרה בעוז, כמו מנסה לשכנע את העולם לאפשר לה לזרוח עוד כמה שעות, האנשים מסביב נראו שרצו זאת גם, אורות ונרות החלו לאט לאט לזהור בין החניות, כאילו ביקשו להרחיק את החשכה.